הבלוג של HadashulA

קרועה

חובבת שטויות רצינית. שחקנית ויוצרת.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מנובמבר 2013

נסעתי לצפון מדינתנו. זה היה לטובת עבודה. קיבלתי הודעה “יש סדנה בצפון שעתיים פלוס נסיעה מת”א, רוצה להנחות?”. בהתחלה היססתי… זה רחוק.. אבל אז אמרתי – זו הזדמנות! (פסיכולוגיה חיובית אנשים – נסו את זה בבית) הרגל כבר יודעת ללחוץ על הגז באוטו אז למה לא בעצם? בהתחלה חשבתי לנסוע ולחזור בלילה ואחרי שהבנתי שזה רעיון מטופש, לנהוג בלילה לבד… בחושך (ולא בפולנית), התחלתי לחפש את החברים שלי – בתקווה שמישהו יארח אותי לשטח מזרון וכמה נשימות מהאוויר בדירה שלו. מייד פניתי לאלוהי הפייסבוק והמייל. בהתחלה לא ממש הייתה היענות. הסמל של “העולם” בסרגל הכחול לא הפך לבהיר יותר עם מלבן אדום וסיפרה לבנה. וקצת נלחצתי.. אבל לאט לאט ההצעות התחילו לזרום וכבר רישתתי 5 מקומות לינה פוטנציאלים במרחקים שונים ממיקום הסדנה בקיבוץ דפנה. כמובן שכולם היו בישובים שלא ידעתי על קיומם – בתור תל אביבית מבטן ומלידה אסור לך לדעת על מקומות מחוץ לגוש דן אלא אם כן זה במסגרת טיול שנתי :). אבל כל המקומות היו יחסית רחוקים לנסיעה לילית.

ואז חברה אחת אמרה “אחי גר 10 דק משם” שלמזלי אני מכירה גם אותו. אבל הוא לא הציע בעצמו אז חשתי לא בנוח להתקשר.לא לעניין “ליפול” על אנשים. לבסוף אזרתי אומץ ואחרי שיחה של משפט וחצי קיבלתי הזמנה חגיגית של “יאללה תבואי”. ככה בכזו קלות וקלילות. אחרי הסדנה נסעתי לשם וחיכו לי מצעים טריים, כרית רכה ואירוח נעים ומזמין. בבוקר למחרת המארחים שלי הלכו לענייניהם ואני החלטתי להישאר עוד קצת ו”להרגיש בבית”.

אלו ימים שכשיש קושי אנחנו מתלוננים וברגע אחד אנחנו משתעממים. אף פעם לא מסופקים ממה שיש. אולי לא אף פעם, לפעמים דווקא כן. לרגעים קטנים ושבריריים. נניח כמו אחד כזה שהיה לי שם. ישבתי במרפסת לא לי, בבית לא שלי שהושאל לי לכמה שעות.שם בצפון הרחוק. התענגתי על כמה כתמי שמש שחיממו לי את הג’ינס בקרירות של בוקר מאוחר בגליל. נושמת את השקט ומדיי פעם את קולות הילדים מבתי השכנים. מולי ישבה תיבה בצבע תכלת או יש לומר קופת חיסכון משנות התשעים. הייתה לי בילדותי אחת כזאת והיא בטח עדיין בבית הורי עם קלפים של בברלי הילס בתוכה וקצת גם של “חבורת הזבל” מסוג הדברים שיפתחו לי את הלב בבעיטה אחת בכל פעם שאני אראה אותם ואני אשחרר מין צווחה קטנה של התרגשות. מה לעשות אני אדם נוסטלגי.

ישבתי שם (מרפסת זו משאת חיי – אם מישהו יקנה לי ליומולדת אני ממש אשמח, רשמו לכם) וכמה מרחב יש שם. בעוד דירתי בת”א נגמרת בשתי המדרגות שמחוץ לדלת. בחיים ב”כפר” (אלא אם כן אתה עירוני עשיר – וזה לא המצב) המרחב מרגיש אינסופי – יש מאות סנטימטרים מכל כיוון! גינה ירוקה ומטופחת, אין עדות פיזית לנפש חיה בבתי השכנים (פרט לקולות הילדים שציינתי, אבל זה במרחק סביר). והזמן? הזמן גם הוא נראה כמו שבועיים לפחות ולא כמו בוקרו של יום שבת עם תחושה שיום ראשון כבר נושך לו את הזנב. ולאן יש לי ללכת? אין פה את כל גנבי הפוקוס ותשומת הלב העירוניים – לא “מפסידה” תערוכה בגלריה או 7 סרטים שמוקרנים ב5 בתי קולנוע שונים או 5 ימי הולדת של חברים שנקבעו באותה השעה. פשוט אין לאן ללכת! וכמה נפלא זה! (לא בציניות). ביליתי3 שעות של לבד נעים, בהייה בעלים ותהיה האם ללכת לאגמון החולה (מומלץ) או פשוט להמשיך לנסות להבין מהם הפירות המוזרים האלה שתלויים פה מהסככה.

וחשבתי לעצמי – האם יש חיים אחרים שמחכים לי אי שם ואני אפילו לא יודעת על קיומם? אולי סתם אני מתעקשת להישאר בשאון, בכמה ק”מ של כבישים מרושתים ובתים צפופים. של כובעים של צ’רלי צ’פלין שחזרו מהאייטיז וגוף מקועקע, של קרוק מאדאם ומנת השף המפזז – ביצי חופש שנאספו ביום חו”ל או בקבצנים בפינת קינג ג’ורג’ והבחור “החירש” שהדפיס לעצמו פנקסי קבלה. ב”שופוני” שהעיר מביאה איתה וגם אני נוטלת חלק בו. אולי חיים בכפר? תמיד הייתה לי פנטזיה לעזוב את תל אביב הזאת שאני חייה בה כבר 31+ שנה ולעבור לאיזה ישובון שנמצא לייד ישובון אחר שאני לא יודעת גם את שמו. לשבת בבית הקטן שלי עם הרעפים ליד האח, להסתכל במגדיר צמחים ומדיי פעם לקפוץ לשתות קפה שחור בנחל שנמצא 5 דקות הליכה מהבית. אבל… מה אני אעשה שם?.. בטח ישעמם לי אחרי שבוע… שבועיים.. חודש?..ובטח אין “שם” הזדמנויות לעבודה או זוגיות… ואיך יכולתי לשכוח שאין עיר אחרת בעולם חוץ מתל אביב אהובתי?? טוב, התחרטתי. בינתיים אני אסתפק בקניית מרחב וזמן בטנק דלק ונופשון של יום יומיים לאגירת אדמה בכיסים וקוץ קטן בבוהן של הרגל.

אל תשכחו לנשום.

עוד מהבלוג של HadashulA

תצוגה מקדימה

פתיחת "עונת האזכרות"

"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לגלעד". היום יש יום הולדת לאחי גלעד. הוא היה אמור להיות בן 37 (וואוו) אבל הוא עדיין בן 20. ולא בגלל שהוא יישם את האיחול "עד 100 כ20" אלא כי הוא נהרג לפני כמעט 17 שנים באסון המסוקים בשאר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ים הרחמים

"הייתם קרובים?" שאלה כזו שלפעמים שואלים אותך כשאתה מספר לחבר שמישהו מהחברים/ משפחה נפטר. האמת? שבמקרה הזה לא היינו קרובים במיוחד אבל לא ניתן להתעלם מהעצב, מהכאב ומהכעס שהסיטואציה הזו – אדם יקר שהכרתי ואהבתי הלך לעולמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שלום או מי אני ומה שמי.

היי, אז מי אני בעצם? שמי הדס מושל, יש המכנים אותי שולה (זה לא שמי השני והסיפור הקטן שמאחורי השם בטח יגיע בהמשך). מה אני עושה? (בכללי) מעבר לכל הדברים הרגילים של לנשום, לאכול, לשתות, לראות חברים ולעיתים להתעצבן על ישראלי/ת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה