הבלוג של HadashulA

קרועה

חובבת שטויות רצינית. שחקנית ויוצרת.

עדכונים:

פוסטים: 15

עוקבים: 6

החל מנובמבר 2013

17/11/2013

“הייתם קרובים?” שאלה כזו שלפעמים שואלים אותך כשאתה מספר לחבר שמישהו מהחברים/ משפחה נפטר. האמת? שבמקרה הזה לא היינו קרובים במיוחד אבל לא ניתן להתעלם מהעצב, מהכאב ומהכעס שהסיטואציה הזו – אדם יקר שהכרתי ואהבתי הלך לעולמו בטרם עת.

הפעם הסיבה הייתה המחלה ה”פופולארית” לצערנו – סרטן. כל אחד מכיר מישהו שחלה או חולה. או מכיר מישהו שמכיר מישהו… אצלנו בבית לא אומרים סרטן. פשוט לומר את מילת הקוד “המחלה” וכולם יידעו על מה מדובר. על ה”מגיפה” הזאת שתוקפת את המשפחה שלנו, החברים, השכנים ולפעמים גם אותנו (חס וחלילה כמובן). וביום שישי האחרון היא הכריעה את שחר רון.

אחת הפעמים הראשונות שפגשתי את שחר זכורה לי במיוחד. זה היה בפגישה הראשונה של “צוות מטבח” לפני ה”מחנה” השני שלי (מחנה = סוג של צופים למבוגרים רק יותר מגניב ובלי משחת שיניים כשישנים). אם אני לא טועה זה היה ה”מחנה” הראשון שלו אבל הוא שחה כמו דג במים. מיד התחיל להציע מתכונים ו”בישולי קונספט” והיה מאוד דומיננטי בשלב מאוד מוקדם. בהתחלה הרגשתי מאוימת מכל הידענות והדעתנות שלו בנושא. כי מה לי ולבישול? הידע שלי מסתכם בביצת עין וחימום האוכל של אימא במיקרוגל ובתכל’ס הצטרפתי לצוות הזה בעיקר כדי להכיר אנשים ולא באמת כי אני רוצה לבשל… אחרי שנרגעתי מה”מאוימות” מהר מאוד הבנתי שמדובר בבנאדם רך ומקסים שפשוט לוקח את האהבה שלו מאוד ברצינות.

ייצא לי לפגוש את שחר פעמיים בזמן שהוא היה חולה ממש. פעם אחת הייתה לפני 3 שבועות כששמעתי שהוא מאושפז באיכילוב ובדיוק הייתי שם לטובת בדיקה בענייני הפציעה. הגעתי אליו מדדה עם הקביים וקיבוע על הרגל והוא דאג שיהיה לי נוח ואני לא אתאמץ יותר מדיי. וישבנו ודיברנו. כאילו אנחנו חברים משכבר הימים. יש אנשים כאלה שגם אם אתם לא חברים קרובים – יש ביניכם חיבור של נינוחות שלא צריך יותר מדיי להסביר. ופשוט השיחה קולחת. הוא הצליח להתעלות מעל המצב הלא נעים שלו – מהכאבים והאי נוחות, לשאול בשלומי ולהתעניין בסיפור הפציעה וכו’ ושנינו התמרמרנו יחד, כל אחד מהמקום שלו, על כך שהרפואה היא בעצם ניסויים בבני אדם, שכל רופא אומר לך משהו אחר. ונותנים לך כל מיני טיפולים גנריים ש”אמורים לעזור למצב שלך” אבל אתה יותר ויותר מבין כמה המצב הוא אינדיבידואלי וכל אחד לוקח את זה קצת אחרת ומושפע מהטיפולים קצת אחרת ומרגיש קצת אחרת.

הפעם השנייה הייתה ביום ההולדת שלו. ביום חמישי שעבר. אילנה אהובתו התקשרה אליי יומיים לפני וביקשה שאני אבוא לשעשע אותו. דיברנו קצת והחלטנו שאני אגיע בדמות של אשר גריל שעושה “מברק לא מזמר” וכחלק מהפרוצדורה שאלתי אותה כמה שאלות על שחר. פתאום גיליתי כל כך הרבה דברים שלא ידעתי עליו. איזה איש אשכולות. איש מחשבים מוכשר ובשלן (לא ידעתי עד כמה) , אומן קדרות וחובב סנואובורד. תמיד מחייך וצוחק וזורק שנינויות ונעים הליכות. ובהתלהבות שהיא אמרה את זה ובזה שגם אחרי שסיימנו את השיחה היא השלימה לי כל מיני סיפורים קטנים עליו ועליהם הרגשתי דרכה את האהבה הגדולה שיש ביניהם. את השותפות ואת מה שכל זוג היה רוצה שיהיה לו – הגדילה שלהם יחד.

ואכן ביום ההולדת שלו הגעתי לאיכילוב ונכנסתי לחדר ברעש וצלצולים (כמה שאפשר). שחר מיד קיבל את אשר בסבר פנים יפות וקידם אותו בברכה למרות שהיה ניכר עליו שהוא עייף מאוד וחלש. הצלחנו לנהל דו שיח קטן ולהחליף כמה חיוכים ולא היה פשוט “לשמור על מצברוח טוב” מול הקושי שלו. אחרי שהקטע הסתיים וכמה דקות אחרי הלכתי לדרכי עם עצב גדול. היה לי מאוד לא קל לראות אותו ככה –  את הבנאדם הגדול הזה (תרתי משמע – היה ארוך מדיי למיטת בית החולים) נבגד על ידי הגוף שלו. לראות איך ב3 שבועות שלא ראיתי אותו המצב שלו הספיק להחמיר ובין המחשבות הללו כמובן להצליח לבקר את עצמי ש”אולי העמסתי עליו יותר מדי” ו”לא הצחקתי אותו מספיק”.

כל היום הפנים שלו היו לי בתודעה. והעיניים שלו, שאפילו לא זכרתי שהן כחולות כי תמיד היו מכווצות בחיוך, ליוו אותי והסתכלו עלי. לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. לא ידעתי שהוא נתן לנו את האפשרות הזאת להיפרד ממנו ביום ההולדת שלו – לחגוג אתו את החיים הכי חזק שאפשר. אבל בעצם אף פעם לא יודעים שזו הפעם האחרונה.

לצערי בחיי חוויתי “שכול קרוב” – אח שלי נהרג באסון המסוקים (בטח אני אדבר על זה יותר בהרחבה בפוסט אחר) ואחד הדברים שהכי קשה לי להתמודד איתם הוא הפתאומיות הזאת שבה זה קרה. והמאמצים לזכור ולהיזכר ברגעי פז קטנים כגדולים שהיו לנו. וכמה שזה לא הוגן שאף אחד לא הכין אותי לסיטואציה הזאת.

אבל אני מאמינה שגם כשאנחנו יודעים שהמוות עלול להתקרב לא ניתן להתכונן לאובדן. האובדן קורה לנו וכופה את עצמו עלינו. ולנו נותר לנסות ולעצום את העיניים חזק ולסתום את האוזניים בחוסר אמונה שהדבר הזה אכן קרה. ולמרות שעד היום, כמעט 17 שנים אחרי שאחי גלעד נהרג אני לא מוכנה לקבל את העובדה הזאת. אבל האובדן לא שואל אותך – הוא יישאר קשה ואכזרי.

ואין מילים ואין חיבוק ואין שום דבר שיכול לנחם. אולי לנסות להיות קצת אופטימיים ולברך על כך שזכינו להכיר את אותו האדם ולהתארח בחיים שלו. וגם לא לשכוח להוקיר את האנשים שאנחנו אוהבים ולשמור עליהם קרוב.

שחר, יהי זכרך ברוך. ותמסור ד”ש שם למעלה.

“אולי אחרי הכל תגיע לשמיים , אולי אחרי הכל תשמח מהחיים, תאמר תודה ותהפוך פתאום למים ותצטרף לים הרחמים”.

עוד מהבלוג של HadashulA

תצוגה מקדימה

פתיחת "עונת האזכרות"

"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לגלעד". היום יש יום הולדת לאחי גלעד. הוא היה אמור להיות בן 37 (וואוו) אבל הוא עדיין בן 20. ולא בגלל שהוא יישם את האיחול "עד 100 כ20" אלא כי הוא נהרג לפני כמעט 17 שנים באסון המסוקים בשאר...

תגובות

פורסם לפני 5 years

שלום או מי אני ומה שמי.

היי, אז מי אני בעצם? שמי הדס מושל, יש המכנים אותי שולה (זה לא שמי השני והסיפור הקטן שמאחורי השם בטח יגיע בהמשך). מה אני עושה? (בכללי) מעבר לכל הדברים הרגילים של לנשום, לאכול, לשתות, לראות חברים ולעיתים להתעצבן על ישראלי/ת...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

רווקה. תלאביבית.

התחלנו. פלרטטנו. צחקקנו. נפגשנו. ניהלנו שיחות על כלום בוואצאפ. שתינו בירה. צחקנו. התנשקנו. יצאנו. יוצאים. ואז... "תשמע/י...אני מרגיש/ה שזה לא מתפתח לכיוון מסוים". "וואלה". אוף אוף אוף. שוב לא הצליח. שוב הייאוש מתגנב. שוב קשה לי...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה