הבלוג של HadashulA

קרועה

חובבת שטויות רצינית. שחקנית ויוצרת.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מנובמבר 2013

אז איך הרגל?

הרבה אנשים שואלים אותי: “הדס, איך הרגל?” “מה עם הברך?” “האם לחיים יש ערך?” ואני עונה: מה?? כבר עברה שנה?? שנה לפציעה. לפני שנה קפצתי ככה:

הקפיצה הרעה (אם כבר להיפצע אז בנוף כזה..)

וצרחתי וכאבתי ופוניתי על ידי כמה אנשים מופלאים. ניתן גם לקרוא על זה כאן: http://saloona.co.il/hadashula/?p=13  ולאט לאט השתקמתי.

אז… מה עושים בעצם? חוגגים? מתבעסים? נראה לי שפשוט מציינים. איך מציינים?… בטח לא בקפיצה (פההההההההה) אולי פשוט אני אכתוב על זה? יאללה!!

גם עוד מעט ראש השנה אז זו הזדמנות טובה לציין את “שנת הרגל” או “שנת הברך” – תלוי איזה סיני היה מחליט להכריז על השנה הזו.

השנה שבה למדתי ללכת מחדש. כן. ממש ככה. להתייצב מחדש על כרע התרנגולת שנהיה מהרגל שלי אחרי שאיבדה את אחד מהרכיבים המייצבים החשובים לה. השנה בה מנכה על כיסא גלגלים (כיסא מחשב) חזרתי להלך על שתי רגלי.

השנה בה נוספו לי עוד קצת דברים לקנא בהם:

מקנאה באנשים שיושבים ישיבה מזרחית לאורך זמן.

מקנאה באנשים שכורעים כצפרדע.

מקנאה באנשים שקופצים (דה).

מקנאה באנשים שמשחקים כדורגל (למרות ששנים לא שיחקתי).

מקנאה באנשים שלא חושבים כמה פעמים לפני שעושים דברים מעבר להליכה וישיבה.

נכים ונהנים! (אני והרגל בחתונה)

וגם למדתי הרבה דברים (בכל זאת נהיה חיוביים לקראת השנה החדשה):

למדתי שיש לי מגבלות.

למדתי שאני צריכה להציב לעצמי גבולות. כדי לא לסכן את עצמי.

למדתי לבקש עזרה מאחרים.

למדתי להעיז יותר – ופתחתי בלוג. שקצת זנחתי לצערי בשלב מסוים אבל סוף סוף עשיתי משהו שרציתי להוציא לפועל הרבה זמן ולא היה לי את האומץ.

למדתי ללכת עוד צעד לכיוון הלב שלי.

למדתי שלהתמכר לסדרה יכול להיות מאוד מועיל. ונעים.

למדתי ללכת עם קביים.

למדתי לנוח.

למדתי שריצה יכול להיות נחמד (יש איזה שתי שניות שאני פחות שונאת את זה).

למדתי לחיות עם כאב פיזי וגם לדעת להילחם בו כשצריך.

למדתי שבירה יכולה לשמש כדור שינה טוב יותר מאקמול.

למדתי כמה בריאות ושלמות הגוף זה חשוב (אבל עדיין לא מספיק מקפידה..).

ועוד הרבה דברים אני מניחה – עם קשר ובלי קשר.

pimpy grandma

Pimpy grandma או צחוקים כשמסתובבים עם מקל סבא.

פוסט טראומטיק גרוות’? לא יודעת. אולי.

אני לא אוהבת שאומרים “לצמוח מתוך הקושי”. זה די מעצבן אותי. מרגיש לי כאילו יש הצדקה לקושי ולזה שהוא נגרם. במקרה הזה – הצדקה לפציעה ולכל הסבל שהיה ועדיין כרוך בכך. כעסתי גם כשניסו לעודד אותי ב: “היי,היה שווה את התמונה!” לא. זה לא היה שווה את התמונה וגם לא היה שווה דברים אחרים כדוגמת כמה שקלים מביטוח לאומי או ימי חופש מהעבודה.

מבחינתי פוסט טראומטיק גרוות’ זו הצמיחה למרות הקושי ועם הקושי ולעומת הקושי. כי הקושי היה קושי. אבל הצמיחה והחוזק האמיתי הוא לדעת להתנהל מולו, איתו ולצידו.

לצערי, הסאגה הזאת לא הסתיימה עדיין ואולי גם לא תסתיים אף פעם. ותאלץ אדם עצל שכמותי לתחזק את הגוף עד 120.

ובהזדמנות זו – אאחל שתהיה לנו שנה טובה. לפחות טובה יותר מזו הקודמת. שנלמד ונחכים. נקשיב ונפנים. נשמור על עצמנו, נהיה טובים לעצמנו ולאחרים. נגדל ונתפתח. שנעריך את מה שיש לנו ונזכור מה חשוב באמת – בקטן ובגדול. וכמובן – בריאות, בריאות ובריאות.

שנה טובה!

שולה.

עוד מהבלוג של HadashulA

תצוגה מקדימה

פתיחת "עונת האזכרות"

"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לגלעד". היום יש יום הולדת לאחי גלעד. הוא היה אמור להיות בן 37 (וואוו) אבל הוא עדיין בן 20. ולא בגלל שהוא יישם את האיחול "עד 100 כ20" אלא כי הוא נהרג לפני כמעט 17 שנים באסון המסוקים בשאר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ים הרחמים

"הייתם קרובים?" שאלה כזו שלפעמים שואלים אותך כשאתה מספר לחבר שמישהו מהחברים/ משפחה נפטר. האמת? שבמקרה הזה לא היינו קרובים במיוחד אבל לא ניתן להתעלם מהעצב, מהכאב ומהכעס שהסיטואציה הזו – אדם יקר שהכרתי ואהבתי הלך לעולמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שלום או מי אני ומה שמי.

היי, אז מי אני בעצם? שמי הדס מושל, יש המכנים אותי שולה (זה לא שמי השני והסיפור הקטן שמאחורי השם בטח יגיע בהמשך). מה אני עושה? (בכללי) מעבר לכל הדברים הרגילים של לנשום, לאכול, לשתות, לראות חברים ולעיתים להתעצבן על ישראלי/ת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה