הבלוג של HadashulA

קרועה

חובבת שטויות רצינית. שחקנית ויוצרת.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מנובמבר 2013

22/04/2014

שוקלת להפוך לבדואית

שוקלת להפוך לבדואית

כבר מזה 5 שנים, לפני פסח אני מוצאת את עצמי בלבטים (בינינו זה קורה גם בשאר ימות השנה אבל זו כבר בעיה לבלוג אחר). הלבטים מלווים בהתרגשויות שמתובלים בחששות. וכל הנ”ל לא בגלל תהיות לגבי הרכב האנשים ליד שולחן הסדר ולא בגלל הרצון שלי להקריא קטעים מההגדה בקצב כמה שיותר מהיר וגם לא כי אני מפחדת לאכול יותר מדי מצות. אלא – בגלל שמאז 2010 (וואוו… לא קלטתי שזה כל כך הרבה זמן). אני יוצאת בכל פסח לשבוע במדבר. כל שנה הלבטים אם לנסוע או לא כי אני שוכחת מחדש כמה זה נפלא. המחנה – סוג של מאורע. לא פסטיבל או קרנבל. לא שנטיפי או זורבה. אלא חוויה של ביחד לשבוע אחד עם עשרות או עשרות+ אנשים שאני מכירה ולא מכירה. מעיין צופים למבוגרים. לוקחת אוהל, קצת בגדים, מזרון וקרם הגנה ויוצאת אל המדבר. אל הכלום הזה שמתוכו צומח כל כך הרבה.

הייתי כל כך צינית לפני שהגעתי למחנה הראשון שלי. ויצאתי ממנו מוארת ומרחפת לפחות 3 סנטימטרים מעל האדמה.לפני שנסעתי חשבתי לעצמי: “מה יש לעשות שבוע במדבר?.. ועוד עם מלא אנשים זרים.. מצ’עמם…” הגעתי למפגש המקדים וסיפרו לי כמה נפלא שם. הסתכלתי על תמונות של אנשים מחייכים על רקע גבעות חול. ות’אמת – זה לא אמר לי הרבה. חשבתי לעצמי “עוד קבוצה של “רוחנים” שחיים בסרט.” אבל כבר יום ויומיים אחרי שהגעתי. התחלתי להבין את הקסם של הדבר הזה. לטעום מאותה התרגשות של אלה שסיפרו לי עליו במפגש ההוא.

כששואלים אותי מה זה “המחנה” קשה לי להסביר בכל פעם מחדש. אבל אולי אני אנסה הפעם קצת יותר.

שקיעה מדברית

שקיעה מדברית

בוא נתחיל מהלוקיישן – מדבר: שממה. חול. חום. אם בד”כ מבחינה פיזיקאלית – חום מזרז תהליכים אז אין ספק שבמקרה הזה זה אחרת לחלוטין. כשאתה במדבר כל התהליכים מואטים פי 3 לפחות. צחצוח שיניים יכול להפוך להליך של חצי שעה. אחרי הכול, אתה לא ממהר לשום מקום. והליכה מהאוהל לארוחת הבוקר יכולה להפוך מסתם כמה עשרות מטרים למסע בין אנשים, 4 הפסקות לקפה שחור ,2 לתה ו3 עוגיות פפושדו (או גטניו אם יש לך מזל).

שממה. אין קליטה. ניתוק – מהשגרה. מהציוויליזציה. מהלופ של מה שיש לנו ביומיום. אנחנו חוזרים למדבר – לתהליך של היציאה מעבדות לחירות. העבדות למיילים, לפייסבוק, לוואצאפ, לסמסים, לטלוויזיה. העבדות דד-ליינים שהחיים שלנו מרוצפים בהם. אפילו עבדות להנאות – לאפשרויות הבלתי מוגבלות בעירנו היפה תל אביב, למפגשים עם המשפחה והחברים. הניתוק ש”נכפה” עלי בשבוע הזה מביא את החופש מההרגלים, מהמקובעות, מההתחייבויות הקטנות והגדולות שיש לנו בעולם המודרני.

מחנה2014_107

חול. טוב, האמת שחול זה די מעצבן אז אין לי הרבה מה להגיד בפסקה הזאת. אולי שזה נחמד לשחק בחול מדי פעם ולזרוק אבנים כמה שיותר רחוק.

וכמובן – האנשים. חבורת אנשים שבאה לעשות ביחד. להרים ציליות, לטפטף זיעה משותפת. לסחוב סנאדות ולהלום הלמניות (ייסלחו לי חברי מחוגי סיירות שאני משתמשת בכל המושגים הצופי פניקיים האלה). והכול בנתינה. באהבה. ברצון טוב. עם לב פתוח ואולי איזה כלי נגינה בתיק, או חלקי תחפושת מפורים או סתם במבה גדולה כדי שיהיה אפשר לכבד את החבר’ה ליד האוהל. לחתוך סלט ביחד לצלילי שירה ודרבוקה. לזייף ביחד ולהיכשל בהכנת קציצות לעשרות ומאות אנשים בתנאי שטח. אחרי הכול – מה זה משנה מה זה היה אחרי שמוסיפים על זה טחינה? :)

ואחרי כל חוויה כזאת של התרוממות רוח. עם הרבה חיבוקים, פרגונים ואהבת חינם. אני עובדת קשה מאוד לשמר את השקט, הטוב, הנדיבות, הרעות והחברות הזמנית עם אדם ששטפתי איתו כלים וניהלנו שיחת נפש.עובדת קשה כדי להישאר במרכז שלי כשהחיים המודרניים שכל הזמן מסיטים אותו לצדדים.

אם רץ ליבך שוב למקום.

עוד מהבלוג של HadashulA

Thumbnail

פתיחת "עונת האזכרות"

"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לגלעד". היום יש יום הולדת לאחי גלעד. הוא היה אמור להיות בן 37 (וואוו) אבל הוא עדיין בן 20. ולא בגלל שהוא יישם את האיחול "עד 100 כ20" אלא כי הוא נהרג לפני כמעט 17 שנים באסון המסוקים בשאר...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

ים הרחמים

"הייתם קרובים?" שאלה כזו שלפעמים שואלים אותך כשאתה מספר לחבר שמישהו מהחברים/ משפחה נפטר. האמת? שבמקרה הזה לא היינו קרובים במיוחד אבל לא ניתן להתעלם מהעצב, מהכאב ומהכעס שהסיטואציה הזו – אדם יקר שהכרתי ואהבתי הלך לעולמו...

תגובות

פורסם לפני 7 years

שלום או מי אני ומה שמי.

היי, אז מי אני בעצם? שמי הדס מושל, יש המכנים אותי שולה (זה לא שמי השני והסיפור הקטן שמאחורי השם בטח יגיע בהמשך). מה אני עושה? (בכללי) מעבר לכל הדברים הרגילים של לנשום, לאכול, לשתות, לראות חברים ולעיתים להתעצבן על ישראלי/ת...