הבלוג של הדס ארנון-שרעבי

לובשת דעה

שמי הדס, אמא לשלוש בנות ונשואה לשי. עורכת דין, מנהלת ידע, בעלת תואר שני במדעי הרוח. פעילה חברתית. בעלת המון תחומי עניין, מאופנה וקיימות ועד פוליטיקה.. כנראה בגלל אהבתי הגדולה לידע:)

עדכונים:

פוסטים: 6

החל מאפריל 2017

הדס ארנון-שרעבי מספרת על יום כיף והעצמה נשית לבנות סלעית, נשים במעגל הזנות. על החשש מהלא מוכר, על הדמיון המתעתע המסתיר מאחוריו תהום של שוני ועל הכוח שבאחווה נשית לחבר, ולו לשעות ספורות.

28/10/2017

יום אחד מתקשרת אלי חברתי, מיכלי. “שומעת”, היא אומרת, “מתי יש לך יום פנוי?”

“לאיזו מטרה?” עניתי והתחלתי להתמלא שמחה, כי כשמיכלי מתקשרת לסגור מועדים, לרוב מדובר בפרויקט התנדבות שממש רוצים לקחת בו חלק.

“סמכי עלי, את תהיי בעניין”, חייכה מיכלי מבעד לטלפון, אספר לך כשנפגש.

קבענו בויצו. שתינו בוגרות קורס המנהיגות של ויצו – סדר חברתי חדש, ולכן המקום הוא בית לעשייה חברתית עבורנו. מצאתי אותה עומדת על הר גדול של בגדים, קופסאות נעליים, תיקים, אקססוריז וחפצי נוי. “יום כיף לנשות סלעית!!!” היא הכריזה. אה, ותכירי, הצביעה על דמות שישבה בין הררי הבגדים, זו חברה שלי, שירן, היא מתנדבת בסלעית והיא שהשיגה את כל התרומות, כלומר, כל מה שיש כאן, הצביעה על ההר עליו עמדה.

סלעית, למי שאיננה מכירה, הוא ארגון המסייע לנשים הנמצאות במעגל הזנות ולנשים המנסות לצאת ממנו. מדובר בפרויקט חשוב מאין כמותו, המופעל על ידי משרד הרווחה ועיריית תל אביב-יפו, כחלק מהמערך למיגור תופעת הזנות בישראל.

הרעיון היה כפול: יוזמה “חברתית-ירוקה”, בגדים חדשים שתכף יורדים מהמדפים בשל הדרישה לתחלופת סחורה מהירה, ובגדי יד שנייה במצב כמעט חדש, ינתנו לנשים שידן אולי איננה משגת לקנותם. ויותר מכך, יוזמה של העצמה נשית, יום כיף בסטייל.

מיון וסידור זוגות נעליים

מיון וסידור זוגות נעליים

‘יום כיף לנשות סלעית?’ אתן וודאי תוהות ‘האם טופלו כל האספקטים האחרים בחייהן שאלה מתפנות לבדר אותן ביום של פאן?!?’. תהייה ראוייה וגם אנחנו תהינו על כך, תוך שאנחנו עומלות שעות ארוכות על ברירת ומיון התוצרת המשובחת ביותר מה”הר”. תשובתנו היתה, שנכון שנדרש טיפול מקיף למיגור התופעה וסיוע לנשים במעגל הזנות, אבל, מעבר לכך שיש מסגרות המטפלות באספקטים הפיזיים (ונכון שנדרשות נוספות), הרי שדווקא הצד הכל כך קטן ו”זניח” לכאורה, של לראותן כנשים שוות ערך, לפנק אותן, להשקיע בלשמח אותן – משמעו, באמת לראות אותן, אספקט רגשי יותר, שנדחק בשל הנחיצות האמיתית במתן סיוע פיזי.

ארגון הבגדים

ארגון הבגדים

החלטנו שאת כוחנו הדל נשקיע בפן הזה – לעשות להן יום שכולו פינוק. שמנו לעצמנו למטרה לבנות את היום הזה כיום הכי מושקע, הכי משמח, הכי מעצים, שישאיר לנשות סלעית חווית ערך, ולו רגעית, אבל שתצרב בזכרונן, מחוייכת ולטובה. כי כל אחד ואחת צריכים, לצד הצרכים הפיזיים, לפחות באותה המידה, גם חיזוקים שברוח (מאסלו עשה על זה קריירה, אתן יודעות:)

מכאן החלו הכנות קדחתניות שלא היו מביישות אירוע חברה מושקע: מציאת לוקיישן, שיתופי פעולה בין ארגוני נשים, גיוס מתנדבות להפעלת היום, גיוס תרומות נוספות ומיונן, אינספור תיאומים ובנייה מוקפדת של תכנית היום, שתהייה מגוונת ומהנה. יום של העצמה וסטייל.

חדר ההדרכות שקבלנו מאחד ממרכזי הנשים הפך תחת ידנו לאולם אירועים צבעוני ומלא שיק, המחולק לפינות: הלבשה, הנעלה, פדיקור, יצירה חברתית מעצימה של גרפיתיק (גרפיטי של העצמה נשית, ראו פוסט נפרד בבלוג) וכיבוד.

הכנות לקראת הגרפיתיק - גרפיטי של העצמה נשית

הכנות לקראת הגרפיתיק – גרפיטי של העצמה נשית

הגיע היום המיועד והכל היה מוכן. עמדנו נרגשות לקראת הגעתן. המתנו להסעה שתביא אותן. הנה הן! ראינו את ההסעה מתקרבת. הלב דפק. פתאום, ללא שליטה, החלו כל הסטיגמות מתרוצצות בראש, איך הן יראו? כמו זו מהסרט “מלכת הכביש”? האם בכלל יתחברו לכל מה שעשינו לכבודן? האם יבוזו לזה? האם יתחברו? בנות כמה הן? איך נתקשר, כשאנחנו באות מעולמות כל כך שונים?.. המחשבות התרוצצו בראש במהירות.

“הַי!” עמדנו פנים מול פנים. קבוצת בנות בגילים שונים, חלקן צעירות ממש, חלקן בגילנו, חלקן קצת יותר. לבושות כמותנו. מדברות באותו סלנג כמותנו. רהוטות. יפות. חלקן אקדמאיות (כפי שהסתבר בהמשך). יכולנו לחשוב שמדובר בחברות ללימודים או בשכנות מהבנין ממול. רק שטפי הדם שעיטרו את גופן, עדות למכות, סימנו שהדמיון הוא רק תעתוע.

“מוזמנות להכנס” סימנו על אולם האירועים המאולתר שעיצבנו לכבודן. הן נכנסו בהיסוס, עוברות בין הפינות השונות, בוחנות אם בכלל לרמתן, גאות. “זה הכל עבורכן, לכבודכן!” אמרנו בגרון ניחר. לאט נשבר הקרח, והמבוכה ההדדית התחלפה בחיוך. התחלנו בפעילות. עד מהרה הפכנו לחבורת נשים שמחה, מרססות משפטי העצמה על תיקים, פותחות וסוגרות צבעים וספריי ריסוס, צוחקות כשמתלכלכות, מדברות ומתבדחות, מודדות בגדים ונעליים, מחפשות מידות, משוויצות במציאות ועפות במחמאות, מנשנשות ונהנות. כשהחלו קריאות “מה, נגמרו העוגיות?”, “רגע, אין פה סוכרזית לקפה?!”, “מה דעתכן על החולצה, יפה לי?”, “שיט! הצבע הזה לכלך אותי, למי יש מגבון?” ידענו שאנחנו על הגל.

כמה התרגשנו והופתענו לגלות שכמעט כל הנשים שהכינו תיקים בחרו בשבלונה: טוב לי. אתן יכולות לראות זאת בציניות, אבל, מבחינתנו, היה זה סימן שלפחות באותו היום זו היתה תחושתן, שטוב להן, נעים ומוגן להן. ולו לרגע אחד. ויודעות מה? באמת היה יום מיוחד!

טוב לי

עם הגעת ההסעה חזרה לסלעית, נפרדנו בנפנופים ונשיקות באוויר, ורק הסימנים הכחולים על גופן נותרו עדות אילמת וכואבת לשוני חרף הדמיון.

 

משמאל לימין: שירן, מיכלי ואני

עייפות ונרגשות. משמאל לימין: שירן, מיכלי ואני

עוד מהבלוג של הדס ארנון-שרעבי

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

דיון חירום בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בסימן הפסח

אחד מי יודעת? אחד אני יודעת! אחד כינוס חירום שהתקיים אתמול בכנסת, לדון במקרי הרצח המרובים של נשים מאז תחילת השנה. הדיווחים הדחופים על רצח נשים, באלימות מסלימה וחסרת בושה, הביאה למסקנה שכאן דחוף להרים דגל אדום ולברר כיצד זה...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

דיבייטורית של בגדים

אני מתלבשת בשביל לחשוב. מתלבשת לפי מצב הרוח. לפי ה- state of mind שלי. והמדד לידיעה אם בחרתי בלבוש טוב הוא כשהלוק מביא לי התלהבות ושמחה ללב או תחושת סיפוק. אז אני יודעת שהצלחתי להתלבש בהתאם לתחושת הבטן. המקומות אליהם אני מגיעה...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה