הבלוג של הדר קורין

מקפיאה זיכרונות

עדכונים:

פוסטים: 12

עוקבים: 11

החל מנובמבר 2011

לצפות ללידה שניה אחרי מה שחווית בראשונה ולגלות יום לפני שאת יולדת בניתוח קיסרי, איך שורדים את זה?

10/07/2016

ללידה של נינה הגעתי אחרי חוויה קשה מהלידה הראשונה. לביא נולד בניתוח חירום. 24 שעות של צירים בחדר לידה עם אפידורל, שהפסיק לעבוד באמצע. הניתוח היה טראומה נוראית שבשיאו חטפתי התקף חרדה. למעשה אחרי הלידה הזו, קבעתי נחרצות מול שמוליק “אני לא מביאה יותר ילדים לעולם, הילד הבא יגיע בטיסה ומסמכי אימוץ”. אבל לטבע חוקים משלו ולזיכרון האנושי יכולת לשכוח, מצאתי את עצמי אחרי שנתיים שוב בהריון.

הזיכרון אומנם טשטש את מהלך הלידה ונתן לי דחיפה קלה להריון שני, אך הלב זכר והביא איתו חרדה. החששות לקראת הלידה השנייה הטרידו את מנוחתי כבר מהחודש השביעי, שבו מיהרתי לקבוע פגישה עם דולה. רציתי ללדת טבעי בלי אף התערבות נוספת של מכשירים ורופאים עם מסכות וכובעים, רציתי להניח את הטראומה הזו מאחורי, רציתי ללדת כמו שאומרים שצריך ללדת- בטן, תעלה, חור, החוצה נישמע פשוט, אבל הלידה הקודמת הפצירה בי לבקש עזרה ודולה הייתה אופציה עוד כשראיתי 2 קווים בבדיקה.

hqdefault

רק לא הרופאים עם המסכות

בפגישה עם הדולה היא ציינה בפני שעוד מוקדם מידי בכדי שאנחנו נקבע, אך ציידה אותי בכלים להתמודדות. היא הציעה לי דמיון מודרך ואמרה שאני לא חייבת ממש ללכת לחוג כזה “היום יש ביו טיוב אלפי סרטונים של דמיון מודרך ואת יכולה למצוא כזה שמותאם להרגעות לקראת לידה” כך עשיתי. כל ערב לפני השינה, העפתי את שמוליק מהחדר, כיביתי את האורות, הדלקתי נר והקשבתי באוזניות לנעימה והוראות הרגעה, פיתוח הדמיון והשלווה, “תתחברי לאמונה שהתינוק יצא ממך באופן הכי קליל ושלם, כולם מסביבך ואת רגועה, הלידה טבעית בדיוק בקצב שאת רוצה ובדיוק מה שהטבע רצה” אמרה האישה בהקלטה.

זה המקום לציין שאני אדם קצת סקפטי בנוגע לתרגילי הרגעות וחיבור לעצמך, קצת מרגיש לי ההפך, כמו לשקר לעצמך. בעיקר אחרי חווית הלידה הראשונה, חשתי שקשה לי להתחבר למקום שלידה זה אירוע טבעי ושלם ואני רגועה?! אם כל הכוונה הטובה, אבל לצפות מאישה יולדת להיות רגועה זה כמו לצפות לאכול חסה ולהיות שבעה.

מכל המשפטים שהאישה המוארת בהקלטה אמרה, היה רגע אחד שכן התחברתי אליו; היא ביקשה לדמיין את עצמי נכנסת לבית חולים ובקבלה מחכים לי האנשים הכי חייכנים בעולם- “את מתקדמת במסדרון ופוגשת את האחיות האמפתיות שמבינות בדיוק את צרכייך, הרופאים נעימים מחייכים מכילים…” איכשהו מכל תהליך הלידה שתיארה, דווקא בשלב קבלת הפנים מצאתי את עצמי נכנסת עמוק ובאמת מרגישה שאני בבית חולים. בהתחלה דמיינתי אנשים בחלוקים לבנים עם חיוך ענק שיוצא מגבולות הפנים, ולאט לאט עם הימים בעודי שוכבת במיטה ערב ערב, הדמיון שלי הפך את הרופאים, האחיות ועובדי הדלפק לדובוני אכפת לי- ממש דובונים ורדרדים עם קשתות מהבטן, שקיבלו אותי במתיקות והוציא ממני את ביתי אל תוך פרווה צבעונית ורכה.

ככה העברתי את הלילות בפנטזיה על לידה טבעית עם דובוני אכפת לי והגעתי לסוף החודש השמיני. עכשיו הגיע הזמן לבחור איזה בית חולים ללדת בו. אחרי לבטים, הרהורים ודיבורים החלטתי ביחד עם שמוליק, כלומר אמרתי לשמוליק שאני מסכימה להצעה שלו ללדת בוולפסון, זו הייתה החלטה לא צפויה. אנחנו אומנם מתגוררים במרחק קרוב לבית חולים, אבל שמו של וולפסון איך לומר, לא הולך לפניו. מספיק היה לקבל את התגובות של האנשים מקמטי הפרצוף ההמום “וולפסון? את בטוחה? אבל יש איכילוב, תל השומר…”. גם אני חששתי בהתחלה, הפנטזיה שלי על לידה מהסרטים גרמה לי לרצות להרחיק לבתי חולים נחשבים יותר. אבל משהו בי לקראת הלידה החליט שאין בי רצון שוב, לנסות לשלוט על אירוע הלידה כמו בפעם הקודמת. אין לי כוחות לתכנן ולהתארגן להתאמץ ושוב שהכל התפוצץ. החלטתי ללכת על קרוב לבית ולתת לטבע לעשות את שלו (סך הכל זה מה שההיא בהקלטה אמרה).

אבל גם הפעם הטבע החליט שהוא מורכב יותר ממה שאני מדמיינת. על אף שתכננתי ללדת טבעי התברר לי יום לפני הלידה, שאני צריכה ללדת בניתוח קיסרי. הייתי כבר בשבוע 41, לא היו סימני תזוזה מצד נינה והרופאה הסבירה שבגלל שכבר היה קיסרי אי אפשר לעשות זרוז וזה רק לחכות ואין לדעת מה יהיה. “לא, לא, לא זרוז ולא שוב חירום” הסכמתי לניתוח מתוכנן מראש ודי.

c715b2e1-e141-44c6-9b01-2ca1d15d9675

נינה ואני כבר שכחנו

הרופאה שבישרה לי את הבשורה הייתה מאוד אמפתית, אפילו מעט לבבית. “אל תבהלי אם אני מתחילה לבכות” אמרתי לה. “אני ממש לא נבהלת, אני לגמרי מבינה את זה.. נשברה לך הציפייה”. בשנייה שהיא סיימה את המשפט הדמעות שלי עשו אחורה פנה, כאילו רק רציתי מישהו שיבין, גם אם זה נישמע מובן מאליו. בלילה התאשפזתי עם תיק גדול וחששות גדולות עוד יותר. ישנתי אולי 3 שעות ובשאר הזמן חיפשתי מידע על ניתוחים קיסריים והסיכויים שלי לשרוד. אני יודעת שהגזמתי כאן אבל זו לא הייתי אני שחיפשה, זו הייתה החרדה. בבוקר הגיעה אחות נרגשת עם חיוך ענק, הולכים לחדר ניתוח. האמת שהחיוך שלה היה כל כך גדול שהצלחתי להאמין שזה באמת יום חג, אבל יום כיפור- יש התרגשות חגיגית ואין לי מושג באיזה מצב אני אהיה כשזה יגמר. אחרי סידורים, המתנה ומתח שגרם לי כמעט להתעלף נכנסתי לחדר ניתוח וחשבתי שאני כבר מתה. הייתי מבוהלת מהחדר, מהאורות, מהמחשבה שהולכים לפתוח לי את הבטן. אני בטוחה שהחדר היה מרובע, אבל בזיכרון שלי הוא נישאר כאילו היה בעיגול- כנראה בגלל הסחרחורת. התיישבתי במרכז החדר על המיטה, שוב הזהרתי את הצוות שאם אני בוכה שלא יבהלו “אין בעיה תבכי, אנחנו נבכה איתך” ושוב הדמעות עשו אחורה פנה. מה שעצר סופית את הדמעות והרגיעה את הבהלה היה יורי, אח חדר ניתוח שנעמד מולי הסתכל לי בעיניים “את יודעת את מזכירה לי את הבת שלי היא גם ילדה עכשיו…” זה בערך מה שאני זוכרת ממה שסיפר. יורי הסביר לי שעכשיו הולכים לשים לי זריקה בגב, בהתחלה יכאב קצת ואז תהיה דקירה חזקה וביקש ממני שאעצום עיניים במהלך הזריקה ואחזור אחרי המספרים שהוא אומר לי. על מנת לא להתרכז בזריקה, יורי אמר מספרים שונים בקצב שונה ואני חזרתי אחריו, המספר שאני זוכרת היה 11 כי אותו צרחתי בסוף. נשכבתי אחורה ובזמן שאני מחכה שההרדמה תשפיע הרופאה סיפרה לי כמה בנות יש לה, אחות אחרת הודיעה לי שהיא מגלחת אז שאני לא ייבהל “תורידי לי גם מהרגלים בהזדמנות” ניסיתי להפיג את המתח של עצמי בהלצה “מצטערת זה לא בסל” המשיכה אותי האחות- מצחיק פה! ובעיקר גרם לי להרגיש קצת בת אדם מעבר למכשירים.

73adc444-f1ba-4890-a9b7-c26816c21f6b

נינה בת יום

אחרי שגופי הורדם ולא הרגשתי כלום הכניסו את שמוליק הנלהב לקבל בגדים של רופא. שמוליק ואני הסתכלנו אחד על השניה ולא כל כך ידענו על מה מדברים אז שתקנו וגיחכנו מידי פעם, עד לרגע שנינה יצאה וזה סוף סוף קרה.

ההתנהגות האנושית של הצוות בעצם הביאה אותי להגיע לרגע ההתרגשות, שלה ציפיתי עוד מהלידה הראשונה. אומנם בציפייה הייתה זו לידה טבעית כמו שכתוב בספר. זה לא היה כמו שכתוב בספר, להפך זה היה כמו שכתוב בספר שממש לא מומלץ. אבל השקט שרר בחדר, המתח, ההתרגשות ומתוך הזמן שעמד, פתאום נישמע בכי ראשוני שיוצא מהבטן שלי. הרופאה הרימה אותה מעל הבד ואז הביאה אותה אלי ואל שמוליק לתת לה נשיקה כשברקע הצוות  ”איזה חמודה, מתוקה..”. אחר כך הגיעה ההתאוששות הלא פשוטה מהניתוח ולבלות 6 ימים בבית חולים זה לא מצב אידיאלי. אבל חייבת להודות שהזיכרון המתוק מהניתוח עזר לי לשרוד.

אז נכון, ההיא מהקלטה של הדמיון מודרך אמרה שאם אדמיין לידה טבעית היא תקרה וזה לא קרה והבית חולים אכן לא ניראה ברמה ותנאים של מחלקה ראשונה. אבל אני את דובוני האכפת לי שלי קיבלתי ולא כי המחשבה שלי גרמה לכך, אלא כי אי שם בחולון במחלקת יולדות מישהו עושה עבודה ממש חשובה, שמגיעה לכל אישה.

עוד מהבלוג של הדר קורין

תצוגה מקדימה

חתונה כזאת עוד לא ראיתם

מעולם לא רציתי להיות כלה ובאמת, אף פעם לא התחתנתי. אני בזוגיות מגיל 22, יש לנו 2 ילדים. על השאלה מדוע אנחנו לא מתחתנים אני נוהגת לענות, ״כי לא צריך את זה״. נכון, יש איזו סברה רווחת, שילדות נוהגות לעטוף בדמוי הינומה את ראשיהן...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

ברוכים הבאים למופע של הנקה

נכון חלום הילדות הזה שחוזר על עצמו, שאת מגיעה ערומה לבית ספר ומסתובבת בין ילדים לבושים כשגופך חשוף, כולם רואים שאת ערומה ואין שם אף ילד שצועק היא ערומה! אבל את עדיין מרגישה את המבוכה. החלום הזה הופך להיות אימת המציאות שלך...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אופק בוכריס בחסות הנורמה

  לא הכרתי את אופק בוכריס, על אף ששירתתי בגולני. לא ניראה לי שהוא בכלל היה קצין בבסיס בתקופתי, או בגולני בכלל. שירתתי אז כמשקי״ת חינוך והחוויה הצבאית שלי, דווקא הייתה טובה....

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה