הבלוג של גלית סביליה

מבוסס על סיפורים אמיתיים

פסיכותרפיסטית גופנית בגישת ביוסינתזה. מלווה נשים בתהליכי שינוי ומשבר בחיים ונשים בתהליכי התמודדות והחלמה מסרטן. אני מטפלת כי אני נמשכת אל העיסוק במרכיבים העמוקים והמהותיים של החיים ולעבודה קרובה ואינטימית עם אנשים... +עוד

פסיכותרפיסטית גופנית בגישת ביוסינתזה. מלווה נשים בתהליכי שינוי ומשבר בחיים ונשים בתהליכי התמודדות והחלמה מסרטן. אני מטפלת כי אני נמשכת אל העיסוק במרכיבים העמוקים והמהותיים של החיים ולעבודה קרובה ואינטימית עם אנשים ועם עולמם הפנימי. בשבילי, ללוות אשה בתהליכי התמודדות עם קושי ותהליכי שינוי פנימיים משמעותיים, להיות איתה במקומות פגיעים וכואבים וגם במקומות שמחים ומרחיבי לב, להרגיש איתה את השינוי קורה לאט לאט ולשמוע אותה אומרת שהיא מרגישה את עצמה שונה, טובה יותר – זה המקום שבו אני רוצה להיות, זה מה שאני מבקשת לאפשר לאחרות.

עדכונים:

פוסטים: 36

החל ממרץ 2013

ביוסינתזה. פסיכותרפיה גופנית. השם היבשושי משהו אינו מעיד כלל על העושר הטיפולי של הגישה, על העומקים ועל אינספור הדרכים, הבחירות והאפשרויות שהיא מביאה לחיי המטופלים, המטפלים וכל מי שמשיק למעגלי החיים שלהם. אני מביאה כאן את סיפור האהבה שלי עם ביוסינתזה, כפי שכתבתי כשהייתי סטודנטית בשנה שניה.

21/12/2013

מה הקשר?
החיבור שלי עם ביוסינתזה אינו מובן מאליו. נפגשנו לראשונה כשהייתי אישה אבודה בתוך משבר אישי, בחיפוש אחר גלגל הצלה להיאחז בו. אני מגיעה מעולם פנימי שכולו משנה סדורה וידיעה ברורה מה נכון, איך צריך, מה לא בא בכלל בחשבון. פנייה לטיפול בלתי מוכר לי, שונה מה’מקובל’ עוררה בי היסוס והתלבטות.

כשאני פוגשת אדם חדש ונוצר קשר, זה קורה באחת משתי דרכים: יכול להיות קליק מיידי, חיבור ברור ונטול ספקות שמסיר את כל המכשולים וגורם לי להתאהב מייד ולקפוץ ראש אל תוך הקשר. אבל מה שקורה בדרך כלל הוא שאני לא ממהרת לתת אמון ולהתמסר, קצת חשדנית, בודקת מה הסיכוי שאפגע. כך היה גם עם ביוסינתזה: מעולם לא שמעתי עליה עד שחברתי המליצה לי במילים אלה (ציטוט חופשי): “אני באמת לא יודעת להגיד לך איך בדיוק, אבל זה עובד…”. לא הבחירה המומלצת כדי לשכנע אותי. לשמחתי, החלטתי לנסות.
הייתי רוצה להגיד שהשאר היסטוריה, אבל זה ממש לא היה כך. כמו בכל קשר, גם כאן בדקתי שוב ושוב מכל כיוון אפשרי, התמסרתי קצת וברחתי הרבה, הייתי בתוך ונשארתי בחוץ, ויום אחד – הייתי כולי בפנים, ולתמיד. מאוהבת. פתאום יכולתי לראות את היופי, העדינות, הסובלנות. יכולתי לאהוב ולהתמסר גם כשהיה קשה. בעצם, כך גיליתי, ביוסינתזה היא כל מה שאני מאמינה בו מאז ומעולם, רק יותר. זה קרה לאחר יותר משנה של טיפול, כשכבר הייתי סטודנטית בשנה א’. אני יכולה לשפוך אלפי מילים על כל מה שהביאו הלימודים והטיפול האישי אל תוך חיי, אבל אם אני רוצה לתמצת – הכל סובב סביב קשר: הקשר שלי עם עצמי, עם משפחתי, עם חברים וביחסי עבודה, אבל גם כל יום, בכל מפגש אנושי – חד פעמי או קבוע, קצרצר ובר חלוף או מתמשך. זה הכל שם.

הקֶצֶב
לקום יום אחד (טוב, זה לא היה בדיוק ככה, אבל כמעט) בגיל 43 ולהחליט לקחת את החיים לכיוון חדש – זה הכי מפתיע ובלתי צפוי עבור מי שהייתי אז. מה היה שם, במפגש עם ביוסינתזה, שהיה כל כך משמעותי בתוכי עד שפיניתי זמן בחיי ובתוכי לרכישת מקצוע חדש, שונה כמעט מהקצה אל הקצה ממה שעשיתי עד אז? מי בכלל חשב לשנות כיוון? במבט לאחור אני יכולה לראות שכמו בקשר אמיתי של הלב, הרגשתי שביוסינתזה בשבילי היא יותר מטיפול אישי, מוצלח ככל שיהיה. הרגשתי כאילו תמיד הכרנו, כאילו היא שפת האם שלי (או שפת הגוף שלי, אם תרצו). 
התחלתי את הלימודים מתוך פחד להתחייב לשינוי. ככל שהתקדמה שנת הלימודים הרגשתי את הכבוד לקצב האישי. זה עבר כחוט השני בכל שיעור, בכל תרגול ובכל תוכן שלמדנו. וואו! עבורי זו היתה חוויה חדשה: היה מקום להיסוסים, לבחינה מחדש בכל שיעור אם מתאים לי או לא. וזה לא היה פשוט: הלימודים החווייתיים הציפו אצלי שדים ומלאכים כאחד, אבל השדים האלו – כאילו באו להכשיל, לגרום לי לוותר, לתהות בשביל מה לעזאזל אני צריכה את כל זה. ומנגד – פגשתי הכלה, אישור שהכל בסדר – גם השדים שלי רצויים, בדיוק כמו המלאכים, וכולם חלק מהתהליך הלימודי.
 מתוך החוויות האלו למדתי לראות את הקצב. להרגיש אותו ולקבל. עם הזמן הפנמתי את הכבוד לקצב האישי שלי בלי לשפוט, פשוט לנוע ביחד איתו. ומשם יכולתי לצאת עם זה החוצה ולהרגיש את הקצב של מי שמולי: משפחה, חברים, כל הקשרים שלי בחיים, ולכבד אותו, גם אם הוא לא מתאים לציפיות שלי או לצורך שלי.

האמון
מטבע הדברים, אמון הוא מאושיות הקשר: אין קשר שיכול להתקיים לאורך זמן ללא אמון, ובמפגש עם ביוסינתזה היה לי צורך לבסס את האמון בה. מאוד רציתי לסמוך על ביוסינתזה שהיא טומנת בחובה את כל הפתרונות למצוקותי ולהאמין שהיא תעשה את הדרך עבורי. ביוסינתזה, כמו חברה אמיתית, לימדה אותי לעשות את הדרך בעצמי, לימדה אותי לסמוך על מה שיש לה להציע לי כדי לעשות את הדרך. זה מתקשר לי לעניין הקצב: גם כאן הייתי בתנועה מול ביוסינתזה: כשנתתי אמון והתמסרתי לה – זכיתי להכיר עוד רובד שלי. כשסרבתי להתמסר והתחפרתי במוכר לי – נשארתי על פני השטח. ביוסינתזה לא כעסה, לא נעלבה, לא לחצה, לא דחקה. רק הציעה לי את עצמה שוב – כל כולה, כשיתאים לי, כמה שנכון ועד כמה שאסכים. עם הזמן למדתי לזהות בתוכי את התחושה הזו, שאין לה תחליף, שמאפשרת לי להתמסר עד הסוף ולצלול אל תוכי. ביוסינתזה איתי שם, מחזיקה ומחזקת את ידי.
ומה אני עושה עם כל זה? מנסה לקחת את זה החוצה, אל כל הקשרים שלי. זה לא תמיד פשוט בשבילי, לתת אמון. עדיין. למדתי המון על מה שדרוש לי כדי לתת אמון, אבל הפחד הקדום, זה שמהווה חלק ממני מאז ומעולם, עדיין כאן, נוכח ומקשה. ביוסינתזה, היא איתי כדי לאפשר לי לראות אותו באור אחר, ולתת אמון. קודם כל בעצמי, ואחר כך באחר.

השנים עברו, וכשאני יושבת מול מטופל בקליניקה, אני זוכרת את הדרך שלי. כל מטופל מפגיש אותי עם חלקים בתוכי, איש איש והחלקים שהוא מביא. יחד אנחנו בונים קשר ואמון הדדי ועל הבסיס הזה הולכים בדרך הייחודית לכל אחד ואחת מהם. בשבילי זו דרך חדשה בכל פעם, ואני אורזת בתרמיל המסע שלי את הלב שלי ועוד כמה דברים ויוצאת למסע המשותף.

צילום: shutterstock

מזמינה אותך להיות איתי בקשר

עוד מהבלוג של גלית סביליה

תצוגה מקדימה

לעשן כמו גבר

פרידה קאלו היתה ציירת של קושי. החיים לא האירו לה פנים, והיא, בעוז הרוח שאיפיין אותה, לא רק שלא נכנעה להם, אלא העזה לחיות אותם במלואם ככל שיכלה. היא היתה אישה סוערת, יצרית ובלתי מתפשרת והאיכויות האלו שלה נכחו על הבמה מהרגע...

תצוגה מקדימה

שנת הסרטן שלי

לפני כך וכך שנים חליתי בסרטן השד. השנה של היותי חולה היתה שנה של ניגודים וקטבים: היו בה ימים של קושי פיזי ונפשי עצום וימים של תמיכה ואהבה מרחיבי לב מצד הקרובים לי, היו ימים של שבר פנימי וימים של תעצומות נפש שלא יכולתי...

תצוגה מקדימה

כוחה של פגיעות

  אני מכורה ל-ted.com. אני אוהבת מאוד את הגישה שאורזת רעיונות מופלאים בתוך מסגרת של לא יותר מרבע שעה. אצל טד אני פוגשת מספרי סיפורים, לפעמים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה