הבלוג של גלית סביליה

מבוסס על סיפורים אמיתיים

ההיסטוריה שלנו מכתיבה את ההווה שבו אנו חיים, ובתוך זה יש לנו תמיד אפשרויות בחירה. ההיסטוריה שלי הובילה אותי לבחור וללמוד מקצוע חדש בתחילת העשור החמישי לחיי ולהתאהב בו. אני מטפלת בביוסינתזה - פסיכותרפיה ממוקדת גוף, ואחד... +עוד

ההיסטוריה שלנו מכתיבה את ההווה שבו אנו חיים, ובתוך זה יש לנו תמיד אפשרויות בחירה. ההיסטוריה שלי הובילה אותי לבחור וללמוד מקצוע חדש בתחילת העשור החמישי לחיי ולהתאהב בו. אני מטפלת בביוסינתזה - פסיכותרפיה ממוקדת גוף, ואחד הפרקים בסיפור חיי הוביל אותי לתחום העיסוק העיקרי שלי - אני מלווה אנשים שחלו בסרטן בדרך אל גילוי כוחות הריפוי של הגוף ותמיכה בהם.

עדכונים:

פוסטים: 32

עוקבים: 14

החל ממרץ 2013

ושוב הגיע אוקטובר. אותו חודש שפעם היה סתם עוד חודש עבורי ובשנים האחרונות הוא החודש בו אני הכי מגוייסת שאני יכולה להיות. אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד ואני מרגישה מחוייבת לכולכן, שלא חלילה וחס תגיעו למקום הזה. הפוסט הזה בוער בתוכי כבר כמה שבועות ואני כותבת ועוזבת, חוזרת ועוזבת, בדומה לתנועה שלי בחיים מול הסרטן.

01/10/2014

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה עדיין היה ספטמבר, ואפילו רק ההתחלה שלו. באותו יום צפיתי בפעם המי-יודע-כמה בסרטון של דברה אור רוקדת ומרקידה את כל צוות חדר הניתוח, דקות לפני שתעבור ניתוח לכריתת שד. לא משנה כמה פעמים אצפה בו, תמיד יעלו דמעות בעיניי. מיד אני נזרקת בזכרוני אל יום הניתוח שלי, בינואר לפני כמעט 4 שנים, אז הגעתי לחדר הניתוח אחרי סדרת טיפולי כימו שכתשה והתישה את גופי וזיקקה וחיזקה את נפשי עד שהסרטן נבהל ונסוג.

embedded by Embedded Video

 * * *

כתיבת הפוסט נעצרה. טלפון מחברתי הקרובה ה׳. לפני שבוע סיפרה לי שחברתה נ׳ אובחנה עם סרטן השד. בשביל ה׳ זו חברה קרובה שניה בארבע שנים שעוברת את סרט האימים הזה. נ׳, שאותה לא הכרתי אז, כשחליתי, בישלה ושלחה לי מרק עוף ביתי מלא אהבה לבית החולים אחרי הניתוח, רק כי אני חברה של חברה שהיא אוהבת. המחווה הזו הצליחה לחדור את שריון הקושי שנעטפתי בו בימים שאחרי הניתוח וליטפה לי את הלב המרוסק שלי. עכשיו ה׳ לא יודעת את נפשה ומחפשת איך להיות חברה לנ׳ כמו שהיא צריכה בדיוק. לכן התקשרה היום, שנחפש ביחד את הדרך, ואני? אני רוצה להיות הקרקע שעליה הן יישענו ואני איתן. בשבילי זו יכולה להיות הדרך לריפוי הצלקות שנותרו בי. אני כבר יכולה להשלים עם העובדה שהצלקות כאן לתמיד, ובתוכי אני מחפשת את ההשלמה עם האובדן המוחלט של חלקים אחדים ואת השמחה בדברים החדשים שנולדו מתוך הקושי. הגעגוע – הוא תמיד כאן, עוטף בוורוד את היומיום.

 * * *

התחלתי לכתוב כי הסרטון הזה פתח בתוכי שוב חשבון נפש קטן: אני מתבוננת לאחור על הדרך שעשיתי בתקופת המחלה וחושבת שיש דברים שאולי הייתי עושה אחרת. כמעט מייד אני יכולה להרגיש בתוכי שוב את העוצמה הפנימית שמצאתי בתוכי, את האמון המלא שלי בעצמי, בכוחות הריפוי של הגוף שלי, אותו גוף שעליו כעסתי על הבגידה הזו שלו בי. התקופה הזו, שבה הגוף קיבל לתוכו חומרים קטלניים והיה כולו מרוסק וכתוש היתה גם התקופה שבה הנפש שלי צמחה, הזדככה והתעצמה לאין שיעור. שרועה על הספה החדשה בסלון החדש שלי, נטולת יכולת לעשות משהו מועיל בבית או אפילו להתרכז בסרט קליל, מצאתי את עצמי מנהלת עם עצמי דיאלוגים באופן שלא הכרתי לפני כן. איני יודעת מאין היה לי האומץ לשאול את עצמי שאלות קשות על הדרך שבה אני חושבת, מרגישה, פועלת. העניין הוא ששאלתי, וגם התבוננתי ונעזרתי עד שיכולתי לגעת באותם מקומות שכל כך עמלתי להסתיר מעצמי עד אז. לכל אורך הדרך, מאותו יום ארור בו קיבלתי את האישור הסופי שבשד שלי יש סרטן, היתה בתוכי ידיעה ברורה שאני יוצאת מזה. לא ידעתי איך תיראה הדרך לשם: שיערתי שצפויה לי שנה קשה מנשוא, שאתיידד ממש עם האסלה, שאפרד לשלום מהשיער שלי ומעוד אי אילו דברים, וידעתי בביטחון מלא שבסופה של הדרך הזו אהיה בריאה ואבנה לי מחדש את חיי החדשים. באותם ימים היה בי האומץ לפחד ויחד עם זה לא לוותר לעצמי ולחפש עוד דרכים ואפשרויות חדשות. בהתבוננות לאחור אני יודעת שהידיעה הזו הבלתי מעורערת היא זו שמיגרה את הסרטן מגופי. עזרו לה האמצעים הכימיים, אבל גם הרופאים עמדו משתאים לנוכח תוצאות המלחמה שהכריז הגוף שלי על האיום מפנים.

אני קוראת את הפוסט שכתבתי לפני שנתיים ובוחנת ביני לביני מה השתנה מאז ומה נשאר כשהיה. בשנתיים שעברו מאז, שתי נשים מאוד קרובות ללבי אובחנו עם סרטן השד בשלבים מוקדמים – הן הקפידו על בדיקות קבועות לגילוי מוקדם וסרט האימה שלהן היה קצר בהרבה משלי, לשמחתי. לא הפחד, הוא נוכח במלוא העוצמה, כך אני מרגישה.

לפני כשבוע נפטרה קירה דורון. אישה צעירה ויפה שלקחה על עצמה משימה אמיצה – להעלות את המודעות למחלה בקרב נשים צעירות. קירה לא אובחנה בזמן על אף שהתריעה ודרשה בדיקות מעמיקות. גילה הצעיר שלל את האפשרות בעיניי הרופאים, עד שהיה מאוחר מדי. לא היתה לי הזכות להכיר אותה באופן אישי, אבל עקבתי אחריה מהצד, משתאה לנוכח תעצומות הנפש שמניעות אותה ואהבת החיים המתפרצת שלה.

לפני שנתיים כתבתי גם את ההזנחה שלי את עצמי. אני יודעת שהיא לא נבעה מפחד. על זה הייתי יכולה לסלוח לעצמי, שהרי לפחד זה אנושי כל כך. כל כולה של ההזנחה הזו הוא תולדה של חוסר מודעוּת ואיזו הרגשה פנימית שאני מוגנת, לי זה לא יקרה, אני אהיה תמיד בסדר. זה נעים ונחמד להתהלך כך בעולם, אבל לחלוטין טיפשי וחסר תוחלת.
והנה שוב המסר שלי אליכם: חברותי וקוראותי היקרות – לכו להיבדק. חברי וקוראי היקרים – שילחו את הנשים בחייכם להיבדק. זו בדיקה פשוטה אצל כירורג שד, עשר דקות כולל הפור פליי של התשאול, פעם בחצי שנה. ההבדל יכול להיות הבדל בין חיים למוות. פשוטו כמשמעו.

ההתלבטות האם לשתף בסיפור שלי ואת מי עדיין מלווה אותי. עם הזמן מצאתי שהכי מתאים לי לבדוק בכל מפגש מחדש מה המינון המתאים כדי שארגיש הכי נוח. גם היום, ולכל הנראה לעולם, הסיפור הזה נמצא איתי, גם אם התלתלים האהובים שלי נעלמים לאט לאט והשיער חוזר אל מקורותיו החלקים. עם הזמן אני מסכימה להישען על החוויה הזו כדי לגדול, לצמוח ולממש את הצורך העמוק שלי, את המקצוע שבחרתי – ללוות אנשים בתהליכי החיים שלהם ובהתמודדויות שהם פוגשים.

מזמינה אותך להיות איתי בקשר

עוד מהבלוג של גלית סביליה

תצוגה מקדימה

לעשן כמו גבר

פרידה קאלו היתה ציירת של קושי. החיים לא האירו לה פנים, והיא, בעוז הרוח שאיפיין אותה, לא רק שלא נכנעה להם, אלא העזה לחיות אותם במלואם ככל שיכלה. היא היתה אישה סוערת, יצרית ובלתי מתפשרת והאיכויות האלו שלה נכחו על הבמה מהרגע...

תצוגה מקדימה

שנת הסרטן שלי

לפני כך וכך שנים חליתי בסרטן השד. השנה של היותי חולה היתה שנה של ניגודים וקטבים: היו בה ימים של קושי פיזי ונפשי עצום וימים של תמיכה ואהבה מרחיבי לב מצד הקרובים לי, היו ימים של שבר פנימי וימים של תעצומות נפש שלא יכולתי...

תצוגה מקדימה

כוחה של פגיעות

  אני מכורה ל-ted.com. אני אוהבת מאוד את הגישה שאורזת רעיונות מופלאים בתוך מסגרת של לא יותר מרבע שעה. אצל טד אני פוגשת מספרי סיפורים, לפעמים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה