הבלוג של אירית אוליצקי

גילטי פלז'ר

רווקה בת 27, תל אביבית טרייה שבתוך השיגרה היומיומית המעיקה לא מפסיקה לחלום על טיול לניו יורק ודירת מפלט בלונדון, על תיק מקורי של דיור ועל טור אישי במגזין תרבות נחשב איפשהו על הגלובוס. מגיל צעיר מאוד פיתחתי חיבה גדולה לכל... +עוד

רווקה בת 27, תל אביבית טרייה שבתוך השיגרה היומיומית המעיקה לא מפסיקה לחלום על טיול לניו יורק ודירת מפלט בלונדון, על תיק מקורי של דיור ועל טור אישי במגזין תרבות נחשב איפשהו על הגלובוס. מגיל צעיר מאוד פיתחתי חיבה גדולה לכל מה שיפה וכיפי בעולם. אני מזל טלה טיפוסית. חיה את החיים לעצמי ובשביל עצמי, מפונקת וילדותית, עקשנית ושובבה שבדרך כלל מקבלת כל מה שהיא רוצה. איך? אני פשוט לוקחת את זה. אני מטורפת על שופינג ויש לי אובססיה לכל דבר ורוד, פרוותי וחמוד. אני אוכלת, נושמת וחולמת תרבות, אמנות ואופנה ומשתדלת להתעדכן בכל מה שצריך לדעת בתחומים האלה. עם כל זה, אני עדין קובעת את החוקים של עצמי. הבלוג הזה הוא כל מה שרציתם ולא רציתם לדעת עליי, על חיי ועל כל מה שמסביב . תהנו!

עדכונים:

פוסטים: 25

החל מיולי 2010

המעבר מבית ההורים, הקושי לארוז רק חלק מהחפצים והעבודה הקשה הכרוכה בלהיכנס לדירה חדשה, שווים בהחלט אם בסופו של יום החלום להיות תל אביבית מן המניין ולשתות קפה במרפסת מתגשם לו.

11/05/2011

מהרגע שנכנסתי לראשונה לדירה, הכל התחיל להתקדם בקצב מסחרר. תוך ימים ספורים, החלום להיות תל אביבית מן המניין עמד להפוך לממשי. אחרי שפגשתי את השותפות לעתיד שלי ובדקתי בשבע עיניים (בעיקר שלי ושל החבר) את החוזה, חתמנו, אני ואבא את פרטינו האישיים על שמונה דפים ועשרות סעיפים והמירוץ האמיתי לדירה החל.

זה היה כל כך מוזר אבל תוך יממה אחת פלוס מינוס, הצלחתי לדחוס לתוך תשעה ארגזים בסך הכל את מה שלקח לי כ-27 שנים לאסוף. אחד האתגרים הגדולים היה כמובן לסנן את תכולתו של ארון הבגדים הענק. כמובן, שמחצית מכל העושר הטקסטילי שברשותי נשאר בבית (אני צריכה להתחיל להתרגל לקרוא לו “בית הורי” אבל תנו לי קצת זמן).  אז בלית ברירה, ויתרתי על קולקציה שלמה של סוודרים, מעלים, ז’קטים, כובעי צמר, גרביים, תיקים וכמובן נעליים. בקיצור, עם בוא האביב והמעבר לתל אביב החלטתי להשאיר את החורף מאחור. הוא יחכה לי ברחובות יחד עם האוכל של אמא והמיטה הישנה. וכשארגיש געגוע לחי או לדומם שנשאר שם, אקפוץ על אוטובוס ואעשה ביקור מולדת קצר.

אבל האתגר הגדול ביותר מבחינה רגשית היה ללא ספק, ההחלטה על איזה חלק מהסיפרייה העצומה שלי אאלץ לוותר. אוסף הספרים שברשותי הוא אחת מגאוותיי הגדולות ביותר. מה שהתחיל כחלק מאובססיית הקניות שלי הפך עם השנים לפרויקט אוצרות ממש כמו תערוכה. עשרות של כותרים בעברית ובאנגלית, בכריכה קשה או רכה, עם תמונות או בלי עמדו מולי וממש קראו אליי: “קחי אותי”, “אותי את רוצה”, “עליי את פשוט לא יכולה לוותר”. הם הזכירו לי איך חזרנו הביתה מהחנות ונשבענו להישאר ביחד לנצח. איך הבטחתי שאשמור עליהם בכל מאודי ואיך רציתי ותמיד ארצה אותם קרוב אליי, ולמי בכלל אכפת שכבר קרוב לשנה שלא באמת התיישבתי לקרוא אף אחד מהם. וכך, אחרי אינסוף אנחות ואנקות כאב, נאלצתי לעשות את הבחירה הקשה ולהשאיר 2/3 מילדיי היקרים מאחור. אבל למרות כל הויתורים הכואבים והפרידות הקשות, קמתי בבוקר, ויחד עם צבא קטן של סבלים ושיפוצניקים תוצרת בית בניצוחו של אבי היקר והחבר, שמנו את פעמינו על עבר העתיד, השוכן לו בלב ליבו של הצפון הישן בתל אביב.

בהתחלה הכל הלך חלק. הדירה שעברה הכנה מדוקדקת יום קודם, קיבלה את פני אמא בריח של חצי בקבוק ריצפז פלוס איזה ליטר של נוזל לניקוי חלונות ועל מנת שהמיצג יראה אמין ממש, אפילו השארתי את סמרטוטי האבק כראיה במקום בולט בחדר. המאמץ הניב פירות ואמא נתנה את האישור המיוחל.  אבל תחושת האופוריה עברה מהר מאוד אחרי שעיניה הרגישות מאוד לאסתטיקה והתאמת צבעים ראו את הזוועה של הארונות הישנים למדי במטבח ואת חוסר התאמת הצבעים הקטסטרופלי ממש בחדר עצמו. ביטויים כמו “זוועת עולם” ותיאורים כמו “אינו ראוי למחייה” החליפו את שביעות הרצון הרגעית שחלפה לה, כאילו לא היתה מעולם. ואני, עמדתי שם חסרת אונים וניסיתי להסביר לה שכל עוד הארון עומד ומסוגל להחזיק את ערימות בגדיי, אין לי שום בעיה גם אם יהיה דלמטי.

אחרי שכל דפיקות הפטישים נדמו נותרנו רק אני וארגזיי בדירה. משום מה, למרות שאני לא טיפוס שאוהב להיות לבד, נהניתי מהשקט, שמלבד היותו מרגיע ונעים היה גם פרודוקטיבי בצורה מפתיעה. תוך שעה וחצי בלבד, סיימתי לפרוק שבעה ארגזים ולהפוך את ערימת הרהיטים והחפצים למשהו שנראה יותר כמו חדר שכיף לגור בו. אפילו היה לי זמן לסדר את בובות הפרווה שלי, להתלהב משידת הטואלטיקה וגם להתאבל על גודלו, או יותר נכון קוטנו של ארון הבגדים. בצער רב ובמבט מלא רחמים הבטתי בבגדים המסכנים שלי שהיו רגילים להיות פרוסים בין ששת דלתות הארון בחדרי הישן, כשהם נדחסים כמו סרדינים בין מספר מדפים מצומצם בחלל הפיצפון  עד מאוד שיש לי כעת. מסכנים שלי. נשמתי ממש נעתקת בכל פעם שאני רואה אותם נחנקים מהדוחק.

ואם לא די בכך, לאחר שהתאוששתי מעט מהטראומה, פתאום קלטתי שלמרות ניסיונותי הנואשים להיות החברה הנחמדה ולפנות לחברי האהוב מקום בארון, כשלתי נחרצות וכל מה שיכולתי להציע לו הוא רבע מדף בין הבגדים התלויים ומגירה קטנה בשידת הלילה שליד המיטה. מזל שלגברים יש מעט מאוד דברים ועוד יותר מזל שהם לא נוהגים להשאיר אותם מאחור כשהם מסיימים את ביקוריהם.

אמנם גם היום, כמעט שבוע בתוך מסגרת חיי החדשה, החדר עדין לא מושלם, וקצת קשה לי להתרגל לסתימה בכיור, למפתח שנתקע כל הזמן בדלת ולחריקות המוזרות של המיטה, אבל למרות הכל, אני די נהנית פה וכבר מחכה שתבוא השבת ואוכל סוף סוף לשתות את הקפה של הבוקר במרפסת החדשה שלי.

עוד מהבלוג של אירית אוליצקי

טיפול עשרת אלפים

ביום שבכלל לא בא לי לצאת, אני מוצאת את עצמי עושה דווקא, לעצמי. אני לובשת גופיה שחורה עם קצת מחשוף וחצאית ג'ינס. וכדי להשלים את לוק ה-"אני נראית מצוין בלי להתאמץ", אני נועלת כפכפי אצבע שחורות. לא שמה מייק-אפ, לא מסתרקת-רק אוספת...

תגובות

פורסם לפני 10 years
תצוגה מקדימה

העם דורש תרבות חברתית

ליום הזה חיכיתי כבר למעלה מארבעה חודשים. באירוע מתוקשר הושקה הערב רשמית הרשת החברתית החדשה לאוהבי תרבות, "גיבור תרבות". אז קודם כל, גילוי נאות, הסיבה שאני כל כך מתרגשת לספר לכם על הפרויקט...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

פרויקט הבלוגהולדת של גליטי פלז'ר: מילון הדברים הטובים

אז מבלי שממש שמתי לב, הבלוג הקטן והחמוד שלי חוגג שנתיים. כן, לפני כשנתיים, עם שובי מחופשה משפחתית בהונגריה, ישבתי לכתוב את הפוסט הראשון שלי. אחרי שנים שלא פרסמתי אפילו מילה, החלטתי שיש...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה