הבלוג של אירית אוליצקי

גילטי פלז'ר

רווקה בת 27, תל אביבית טרייה שבתוך השיגרה היומיומית המעיקה לא מפסיקה לחלום על טיול לניו יורק ודירת מפלט בלונדון, על תיק מקורי של דיור ועל טור אישי במגזין תרבות נחשב איפשהו על הגלובוס. מגיל צעיר מאוד פיתחתי חיבה גדולה לכל... +עוד

רווקה בת 27, תל אביבית טרייה שבתוך השיגרה היומיומית המעיקה לא מפסיקה לחלום על טיול לניו יורק ודירת מפלט בלונדון, על תיק מקורי של דיור ועל טור אישי במגזין תרבות נחשב איפשהו על הגלובוס. מגיל צעיר מאוד פיתחתי חיבה גדולה לכל מה שיפה וכיפי בעולם. אני מזל טלה טיפוסית. חיה את החיים לעצמי ובשביל עצמי, מפונקת וילדותית, עקשנית ושובבה שבדרך כלל מקבלת כל מה שהיא רוצה. איך? אני פשוט לוקחת את זה. אני מטורפת על שופינג ויש לי אובססיה לכל דבר ורוד, פרוותי וחמוד. אני אוכלת, נושמת וחולמת תרבות, אמנות ואופנה ומשתדלת להתעדכן בכל מה שצריך לדעת בתחומים האלה. עם כל זה, אני עדין קובעת את החוקים של עצמי. הבלוג הזה הוא כל מה שרציתם ולא רציתם לדעת עליי, על חיי ועל כל מה שמסביב . תהנו!

עדכונים:

פוסטים: 25

החל מיולי 2010

עננה כבדה של החמצה מעכירה את הזיכרונות היפים שנשארו לי מהחופשה שלי בבודפשט. בלי תירוצים ובלי התחכמויות, קבלו וידוי כואב של קורבן אופנה

13/07/2010

לפני כמה ימים חזרתי מחופשה משפחתית בבודפשט. במשך חמישה ימים טיילתי להנאתי בין בניינים עתיקים וארמונות מרהיבים, ראיתי יצירות אמנות עוצרות נשימה, שמעתי מוסיקה ואכלתי אוכל מסורתי שהשאיר בי טעם לעוד. אבל איכשהו, למרות כל החוויות המדהימות, אחד הדברים הזכורים לי ביותר משם הוא פספוס השופינג הגדול, הטעות שכל חובבת אופנה בחיים לא הייתה עושה ובטח כל מבין עניין שישמע את זה עכשיו יגנה אותי לנצח בשל כך. אז הנה זה (לוקחת אוויר ומשפילה מבט): אני, אירית אוליצקי ויתרתי על רכישת תיק מקורי של ולנטינו במחיר נמוך עד כדי גיחוך.

זה היה היום האחרון של הטיול, בדקות האחרונות של מסע השופינג ההזוי ביותר שעברתי בחיי. אחרי מנה גדושה של תרבות מקומית מהשורה הראשונה ובגלל שנשאר לנו הרבה מאוד כסף מקומי שהיינו חייבים לבזבז אחרת נפסיד אם נמיר אותו, אני ואמא ושאר המשפחה שהשתרכה אחרינו בלית ברירה, שמנו את פעמינו אל עבר הקניון. זה לא היה סתם קניון, זה היה הקניון הגדול ביותר באירופה. 400 חנויות של כל מה שתרצו ולא תרצו. כל הרשתות וכל המחירים האפשריים ואינסוף דרכים ללכת לאיבוד במעין גן עדן קמעונאי.

מההתחלה היה ברור שאנחנו לא נספיק לעבור את כולו . גם לא ממש באנו עם מטרה מסויימת. רצינו למצוא פריטים מגניבים, לא יקרים וכאלה שיעשו לנו טוב כשנלבש אותם בארץ. בגלל שלא ידענו מה אנחנו רוצות, העיניים שלנו נדדו המון. בין חולצות טי עם הדפסים משעשעים, נעליים עם או בלי עקב, שמלות קיץ פרחוניות וכל מה שנקרא בדרכינו. מרוב נדידה, לא הצלחנו לעצור. וכך הזמן עבר ומצאנו את עצמנו עם כמה רכישות פשוטות יחסית, מעט זמן ועוד הרבה כסף. כאן מסע השופינג הכיפי הפך לפחות מהנה ויותר מלחיץ. זה הזכיר קצת את השעשועון ששודר פעם לילדים שבו נותנים דקה בלבד לאסוף כמה שיותר צעצועים ואז מי שאוסף יותר, זוכה בכולם או משהו בסגנון. אז לנו לא הייתה דקה, יותר כמו שעה אבל הרעיון היה דומה והלחץ המשיך לעלות. עברנו בין חנות לחנות, בדקנו קולב קולב, מדדנו, חישבנו מחירים ועדיין כלום. שום דבר לא היה מספיק טוב, מספיק חשוב, מספיק שווה. פתאום כבר לא היה כיף וכבר כאבו הרגליים והעייפות השתלטה על הכל.

נשארה חצי שעה. היינו עייפות ומאוד מיואשות. אך הסכמנו שרגע לפני שאנחנו מרימות ידיים נעבור בפעם האחרונה בחנויות שבדרך החוצה ונקנה מה שנמצא. ואז, בשיא הייאוש, מצאנו את עצמנו עומדות מול חנות נעליים כלשהי. מבחוץ היא נראתה רגילה לחלוטין ולא כל כך מפתה. אבל לנו זה כבר לא היה משנה. החלטנו שניכנס ונראה מה יהיה. בפנים זה כבר התחיל להראות יותר מבטיח. נעליים צבעוניות, עם ובלי עקב, מחירים סבירים ביותר ומוכרות שמוכנות לעזור. אז התחלנו למדוד. אמא מצאה לעצמה שני זוגות נעליים אלגנטיות. ואפילו אני ננעלתי על זוג נעלי עקב כחולות מהממות שאפילו אבא התלהב מאיך שהן נראו לי על הרגל. שמחות וצוהלות עשינו את דרכינו לקופה אלא שאז גיליתי שעוד נשאר לי כסף.

לא היה לי כבר כוח למדוד עוד נעליים אז עברתי לתיקים. הכל היה כבד מדי, צבעוני מדי או פשוט יקר. ואז, על המדף העליון בפינה ראיתי אותו. כחול, קטן ופשוט מושלם. הוא אפילו התאים לי לנעליים שעמדתי לרכוש. חטפתי אותו מהמדף והתחלתי לבחון אותו. פתאום הלב שלי החל לפעום בחוזקה. השם הזה היה מוטבע לו שם בתוך העור: “ולנטינו”. אמא עוד הייתה סקפטית ואמרה לי לוודא שאכן מדובר במותג האמיתי. אז בדקתי ווידאתי. בלי לחשוב פעמיים רצתי עם התיק לקופה. המוכרת כבר הייתה באמצע החשבון.  היא נקבה במחיר המשותף של הכל ביחד (41,000 פורינט שזה בערך 700 ₪) ואני ואמא הוצאנו את השטרות מהכיס והתחלנו לספור.37, 38, 39… אוף! זה לא מספיק. הוצאתי מכל כיס אפשרי מטבעות וספרתי גם אותם. עדין לא מספיק. עמדנו שם מול המוכרת. מקוות שאולי היא תראה כמה אני רוצה לקנות ותוריד מחיר אך לשווא. היה ברור שעליי לוותר על משהו.  החלטתי לוותר על הנעליים. לקחתי את הקופסא שלהן ביד ועמדתי להוריד אותן מהשולחן. אבל אמא עצרה אותי ובקולה התקיף היא שכנעה אותי שאת הנעליים אני באמת צריכה ואת התיק לא. “יש לך מיליון תיקים כבר”. מה לעשות, היא צדקה. באמת יש לי הרבה תיקים. מה גם שלפני יומיים בדיוק קניתי לי תיק עור מקסים. אז במבט חצי מושפל,סימנתי למוכרת שאני מוותרת על התיק.

אז עכשיו אני בארץ. מתבוננת על הנעליים החדשות שלי בחצי חיוך ועדין  איפשהו עמוק בפנים קצת מצטערת על הבחירה שעשיתי. אני לא נוהגת להתחרט על דברים שאני עושה ובמיוחד על מה שאני קונה. בתור חולת שופינג מוצהרת, אני יודעת שאין לכך טעם. אבל ראבק, זה היה תיק של ולנטינו(!!!).

בזאת אני נשבעת, קבל עם ועדה שבפעם הבאה שאתקל בפריט מעצבים מהמם שכזה, במחיר אטרקטיבי ושווה לכל נפש לא אוותר עליו בעד שום דבר. גם אם לאמא שלי יש כושר שכנוע חזק במיוחד…

זה התיק שכן קניתי (לא רע בשביל “פרס תנחומים” לא?)

והנה עוד כמה תמונות מבודפשט

העיר מלמעלה

עוד מהבלוג של אירית אוליצקי

טיפול עשרת אלפים

ביום שבכלל לא בא לי לצאת, אני מוצאת את עצמי עושה דווקא, לעצמי. אני לובשת גופיה שחורה עם קצת מחשוף וחצאית ג'ינס. וכדי להשלים את לוק ה-"אני נראית מצוין בלי להתאמץ", אני נועלת כפכפי אצבע שחורות. לא שמה מייק-אפ, לא מסתרקת-רק אוספת...