הבלוג של החולמת

אם אלה החיים…

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מיולי 2012

זכרון ילדות:

שעות אחה”צ, אחותי ואני עומדות בסלון, מגבת מכסה את הכתפיים שלנו.

“שהיא תהיה הראשונה, היא הגדולה”, ניסתה אחותי לדחות את הקץ.

“אבל היא תמיד רוצה להיות הראשונה, אז הנה, יש לה הזדמנות”, ניסיתי גם אני להרוויח עוד כמה רגעים לפני שהכל מתחיל.

בסוף, כרגיל, נודבתי אני להיות הראשונה.

ביד נחושה מרחה אמי על שערי חומר נוזלי, מסריח. לא פסחה ולו על שערה אחת. זה היה נפט.

כששערי היה ספוג, עטפה ראשי בחיתול בד ועליו ניילון, היטיבה את אחיזת המגבת על כתפיי ועברה לעשות בדיוק אותו הדבר לאחותי.

“עכשיו נחכה, צריך שהחומר יהרוג את הכינים ואז נחפוף את הראש. מה אתן רוצות לעשות בינתיים?” אמרה אמי תוך הצצה בלתי פוסקת לכיוון השעון.

החומר הציק, הראש גירד, הריח היה נורא והסבלנות שאפה לאפס. אין לי מושג כיום כמה זמן היה החומר על הראש שלנו, אבל זה זכור לי כה מ ו ן  זמן במהלכו אמי הייתה עסוקה בלשיר לנו, לספר סיפורים ולעשות כמיטב יכולתה להסיט תשומת לבנו מהחוויה הלא נעימה הזאת.

דווקא תשומת הלב שלה שהוקדשה לשתינו באותן רגעים, נחקקה בזיכרוני כזיכרון ילדות קסום, חבל רק שהוא אפוף בניחוח עז של נפט, בצריבה ובגירודים…

חלפו עשרות שנים, החוויה הזו נגנזה לה במעמקי הזיכרון. כינים באו וכינים הלכו, אבל למזלי הרב איכשהו פסחו על שערות ראשו של בני. הרגשתי ברת מזל ובלתי מנוצחת. מודה שבפעם אחת אפילו חשתי מעט נעלבת בשמו:”מה, הוא לא טוב מספיק בשבילכן ערפדיות קטנות שכמוכן?” ובאותה נשימה זרקתי איום לחלל האוויר: “אם רק תעזו להגיע אליו, כינים יקרות, תתחרטו מהר מאד!”.

והנה לפני שבועיים וחצי נצפתה תנועה חשודה – הילד מגרד בראשו. שוב ושוב ושוב. כמעט בלי הפוגה.

“הוא בטח סתם חסר שקט”, ניסיתי לגרש את מה שכבר ידעתי – הן כאן. הכינים.

ניגשתי והצצתי ואכן הן היו שם על ביציהן ושלוש אפילו קיפצו לעברי במה שראיתי כהתרסה גלויה.

אוקיי, אז מה עכשיו?

התייעצתי עם חברות, נכנסתי לפורומים, קראתי כתבות והבנתי שיש שתי אופציות:

טיפול באמצעות חומרי הדברה כימיים ש”על הדרך” מדבירים גם את הבן שלי(!) וטיפול באמצעות חומרים טבעיים, שלא תמיד יעילים.

הפחד שלי מהחומרים הכימיים התגבר כשקראתי שיש להם תופעות לוואי שעלולות לגרום לאלרגיות, צריבה, הפרעות קשב וריכוז, עצבנות ואגרסיביות ואפילו אסתמה ושהוכח ששימוש בתכשירים מדבירים מכפיל את הסיכוי לחלות בלוקמיה (סרטן הדם). מפחיד. חוץ מזה, התגלה שלאורך זמן הכינים מגלות עמידות כנגד אותם האמצעים.

אחוזת בעתה מהממצאים הללו בתוספת זיכרון חוויית הנפט של ילדותי, היה לי ברור מה אני מחפשת, אבל לא היה לי ברור שאמצא – פתרון טבעי אבל אפקטיבי, במינימום זמן וסבל של הבן שלי וכזה שידביר את הכינים אבל לא אותו…

מודה שזה נראה בהתחלה כמשימה בלתי אפשרית, כי בכל פעם שזרקתי את הצירוף “טבעי” ו”כינים” לחלל האוויר או הגוגל, קבלתי גיחוכים וטונות של סקפטיות:

“את סתם תבזבזי כסף על משהו שלא עובד ובסוף תגיעי לכימי”.

“תלכי על משהו שהוכח מדעית כיעיל, למה לבזבז זמן וכסף על פתרון אחר?”.

“גם הנפט שלך היה “טבעי”, לא? המדע התקדם, לא חראם על הילד שסתם תמרחי לו “פריחת הדרים ומיץ כליל החורש” על השיער ולא ייצא מזה כלום?”.

מודה שכמעט “הוציאו לי את הרוח מהמפרשים”, אבל כשמצאתי את הערכה של כינקייר (שמפו, מרכך רוזמרין ומסרק) היא נשמעה די מבטיחה: גם מחומרים טבעיים ככה שניתן להשתמש  ללא הגבלה לילדים וגם לתינוקות, גם קלה לתפעול, אפשר להשתמש בה בשוטף – למניעה, לא יקרה יחסית וגם – יש כבוד – מדובר במוצר ישראלי J. יופי של הבטחות “על הנייר” ומה במציאות?

19:00 בערב, לפני עשרה ימים. חדר האמבטיה שלנו.

הילד באמבטיה, המון צעצועים מפוזרים סביבו. אני יושבת לצידו על שרפרף.

שערו חפוף היטב בשמפו כינקייר. שנינו מתפקעים מצחוק כשאני אומרת לו שיש לו מרק ירקות משובח על הראש, כי כשקראתי את המרכיבים ראיתי שיש שם פטרוזיליה, פוליגונום, שום, תפוחי אדמה, גזר ועוד כל מיני ירקות וצמחים… אבל הריח נעים, מין ריח לימוני שאופף את החדר.

“אדון שוקו” מתנגן לו ברקע במערכת בסלון. עוד רבע שעה צריך לשטוף את השמפו מהשיער שלו. אני מגניבה מבט לשעון.

אנחנו שרים וצוחקים ומדברים. זו הרבע שעה שלנו. רק שלנו. כמעט הצטערתי כשחלפה.

אחרי השטיפה והמרכך רוזמרין, גונבת לנו עוד זמן איכות עם הסירוק. קצת חששתי שמסרק הכינקומב (לערכה מצורף מסרק פשוט, אבל זה לטעמי מועיל מאד בשלב הזה) יציק לו אבל נדמה לי שכמוני, גם הוא נהנה מהזמן הזה שלנו, מתמסר למגע ולרגע (אחרי המרכך זה הולך די חלק).

במהלך עשרת הימים האלה, חפפנו בשוטף בשמפו הזה וכמובן ש”ניצלנו” את ההוראות ושחזרנו את הטיפול/חוויה הזאת שלוש פעמים. כל שלושה ימים סגרנו לנו זמן חפיפה + סירוק, שידענו שהוא שלנו. קראנו לו “זמן נחמה”… היו לנו רבע שעה עם השמפו על השיער ועוד שבע – עשר דקות לסירוק. אחרי הטיפול הראשון נשארו ביצים שירדו בסירוק ואחרי הטיפול השני כבר לא מצאתי כלום ועדיין התעקשתי על הטיפול השלישי. לא מוותרת על זמן האיכות הזה, זה כתוב בהוראות, לא…?

אני יודעת שזה מוזר ועצוב שאני צריכה ומנצלת טיפול בכינים כדי לבלות איתו זמן איכות, אבל איכשהו בשגרת היומיום זה לא יוצא לפועל, הזמן הזה. איכשהו הכל הופך תכליתי ויעיל ומהיר: אכילה כדי לשבוע, אמבטיה לצורך ניקיון. נקודה. מנסה לשנות את זה ובינתיים, אוף.

מקווה שהוא יחייך כשייזכר בחוויה הזו בעוד אי אלו שנים ובניגוד אליי, יהיו הזיכרונות אפופים בניחוחות נעימים, מים חמימים ובנועם.

הכינה נחמה לא יודעת איזה ערך מוסף הביאה עמה ועדיין אני מקפידה לחפוף בשוטף בשמפו הזה כי דיר באלאק אם היא והחברות שלה חוזרות…

עוד מהבלוג של החולמת

לקנות או לא לקנות (דירה) - זאת השאלה

כבר מעל עשר שנים אנחנו גרים ביחד. התחלנו, עוד כשהיינו זוג לא נשוי, בדירת שני חדרים וחצי שכורה בתל אביב. אחרי חמש וחצי שנים, כשכבר היינו נשואים, עברנו לדירת שני חדרים וחצי שכורה ברמת גן. באוגוסט האחרון, אחרי ארבע שנים בדירה...

תצוגה מקדימה

מניסיונה של אמא לשלושה – טיפים ו(ניפוץ) מיתוסים.

אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאהיה אמא לשלושה קטנים לא הייתי מאמינה... מדהים איך מאמא חסרת ניסיון, מבוהלת טיפה אפילו, עם הרבה עזרה ממשפחה וחברות, בסופו של דבר סופסוף מעזה לקרוא ולהגדיר עצמו בריש גלי – אני אמא. אז אין...

ע(א)צה לתזונת ילדים נכונה

תמיד חשבתי שככל שהילדים יגדלו יהיה לי יותר קל כאמא. מצד אחד זה נכון, האחריות היא כבר לא מה שהייתה פעם, הילדים לא תלויים בי 100 אחוז, אבל מצד שני רגשות האשם לא עוזבים ומתרבים ככל שהזמן חולף. הפעם מדובר בתזונה שלהם. אם פעם הייתי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה