הבלוג של קוראת ספרים

שלומית ליקה – ספרים וחיות אחרות

קוראת, בלוגרית ובעיקר עורכת ספרים. קוראים וכותבים מוזמנים לאתר שלי כדי להכיר אותי יותר ואת מה שאני עושה shlomitlica.co.il

עדכונים:

פוסטים: 168

החל מינואר 2011

ספרו החדש של אופיר טושה גפלה האורחים הוא תענוג אמיתי למעריציו והרפתקה מיוחדת למי שקוראים אותו לראשונה

18/01/2017

האורחים, אופיר טושה גפלה, כתר, 2016

אופיר טושה גפלה הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, לאחרונה יצא לאור ספרו השישי האורחים ונפגשתי איתו לשיחה.

לקריאת הראיון המלא מזמינה אתכם לאתר החדש שלי, שלומית ליקה – ספר משלך

זה ספר מורכב, גם למי שכבר מכיר את כתיבתו, גפלה טען מיד בתחילת השיחה שהוא דווקא לא חובב גדול של ספרות פנטזיה, והגדיר את כתיבתו כספרות ספקולטיבית, ספרות השואלת את השאלה – מה היה קורה אם?
בספר השאלה היא: מה היה קורה אם יום אחד היינו מתעוררים ומוצאים לצד המיטה זוג נעליים מתאימות לנו בדיוק, וכאלה שתמידד רצינו? וכמובן היינו ממהרים לנעול אותן.
מסתבר שבהתחלה כלום אבל אחר כך מתחיל תהליך שבו אנו מדמיינים שהפכנו לאדם השנוא עלינו, יום אחרי אנחנו הופכים אליוו באמת. לאחר שלושה ימים שוב אנחנו חוזרים לעצמנו אבל חולמים את החלומות של מי ששנא אותנו. ומה קורה למי שאף אחד לא שנא אותו מספיק? זו אחת השאלות המרכזיות שבה עוסק הספר.

הגיבור בעל השם המשמעותי, אדם קור (core ליבה), עובד במשרד חקירות שאליו מגיעים אנשים הרוצים לדעת מי היה ה”מקורי” שלהם – כלומר מי שנא אותם כל כך עד שהפך אליהם ב”שבוע המטמורפוזה” כמו שהוא מכונה ושאת חלומותיו הם ממשיכים לחלום? כמו כן הוא עסוק בחיפוש אנשים שנעלמו מאז המוגדרים “נעדרים”, ביניהם אביו ואהובו יותם שחי עם גבר אחר, והיה אמור בדיוק להיפרד ממנו.

על מה בעצם הספר?

הספר עוסק בזיכרון, בזהות, בעיקר בעידן הדיגיטלי, הוא מתחיל באסון. המחשב של אדם קורס עם היומן, שאותו הוא מנהל מאז המטמורפוזה מפחד שמה היא תתחולל מחדש.
אמא של אדם מגדירה אותו יחסית לאחיו הצ’לן המוצלח, מבחינתה אדם הוא בעיקר לא אחיו. גם מי ששנא אותו שנא אותו  בטעות כי היה בטוח שאדם מנהל רומן עם חברתו. אז אולי אחת השאלות שהספר מנסה לענות עליהן היא מיהו למעשה אדם?
מעמוד לעמוד מבינים שזה אדם שחי את ההעדרות, הוא נוכח נפקד, הכול קורה לו במקרה, חוץ מהאהבה. הוא פיתח מיומנויות של חיפוש והעדרות. מבינים שהוא אדם שאינו נוכח – האהבה נתלשה ממנו.

שניים מספריך עוסקים באורח ישיר במוות, עולם הסוף וביום שהמוזיקה מתה. גם בספר הזה יש עיסוק רב במוות ובזיכרון. הדחלילים (המייצגים את הנעדרים) המוזיאון שבו אפשר לבנות להם פרופיל ולהכניס זכרונות. האם אלו נושאים שמעסיקים אותך?

זיכרון הוא נושא שמעסיק אותי. האורחים הוא חלק מטרילוגיה, עשתונות, האורחים ויהיה ספר נוסף. האורחים עוסק בין השאר בהעדרות, באין, בחוסר היכולת להיפגש. בהגדרות של העדרות ושל מוות.

למה בחרת דווקא בשנאה ולא באהבה נניח, שנאה היא הרגש החזק ביותר לדעתך?

רציתי להעמיד מראה מול האנושות. הרגש הזה מאפשר לחשוף צדדים אפלים, נחשפים אלמנטים גזעניים. יש אלמנט של חשיפה. זהה מדהים כמה באמת אנשים שונאים סתם. יש בתוכנו הרבה שנאה וזעם והיא לגיטימית פחות. היה חשוב לי לעמת את השנאה עם עידן הפוליטיקלי קורקט. כשאנו שונאים מישהו גם אם הוא כבר מת אנו בעצם משאירים אותו בחיים. אביו של אדם הופך להיות לאביו שלו, סבו של אדם, למרות שהוא מת כבר מזמן, גם במותו הוא המשיך לשנוא אותו במקרה הזה המוות לא משחרר.

“מישהו זיקק את שנאותינו הפרטיות כאילו היו חומר מוחשי, יסוד כימי בטבלה המחזורית של הרגשות האנושיים, וביקש להגדיר אותנו באמצעותן, כאילו אין בנו דבר מעבר להן.”

האם אפשר להפסיק לשנוא? לסלוח

המין האנושי הוא מגוון מאוד. יש אנשים שיזכו לסליחה ויש אנשים שיסרבו להבין את המניעים. אני למשל (ש.ל) נזכרתי בוועדות הפיוס בדרום אפריקה ובדרום אמריקה. אנשים שנפגעו נזדקקו להשמיע את קולם, שיכירו בעוול שנעשה להם. יש כאלה שזה מספיק להם ומשחרר אותם, ויש כאלו שמחפשים נקמה ולא ישתחררו לעולם.

 למה דווקא נעליים?
אנשים צריכים התערבות חיצוניות כדי להשתנות. נעליים – מללכת בנעליים של מישהו אחר. סוגיה נורא מורכבת, יש אנשים שקשה להם להתנתק מהשנאה, היא הופכת לטעם החיים. ההליכה בנעליים של מישהו אחר מאפשרת אמפתיה ואז כבר קשה יותר לשנוא. יש פתגם אינדיאני “אל תדון אדם עד שלא תלך לפחות שנה במוקסינים שלו.”

וכמה מילים אישיות שלי לסיום:

בשנים האחרונות אמא שלי חלתה בדמנציה ואני מוצאת את עצמי בעקבות המחלה שלה עוסקת בשאלות של זיכרון ושל זהות. פעם רק בהתחלת המחלה ניסינו להכין גפילטע פיש לכבוד החג. אמא כבר התקשתה להכין את המאכל אותו הכינה עשרות פעמים ולא הצליחה לעקוב אחרי שלבי המתכון. זה היה רגע כואב שבו הבינה שהזיכרון שלה בוגד בה “אני לא זוכרת כלום” היא אמרה, והוסיפה: “מה שווה הבן אדם בלי הזיכרון שלו?
בשבילי זה לא ממש משנה. האהבה היא רגש היא לא זיכרון ואני ממשיכה לאהוב אותה גם כשהיא לא זוכרת, והיא ממשיכה לאהוב את האהובים עליה גם אם לא תמיד היא זוכרת למה. אולי בסופו של דבר האהבה ולא השנאה היא התשובה. יש לכך רמז גם בסופו של הספר.
ואם זה עוד לא ברור, תקראו את הספר, מומלץ יותר מפעם אחת. אני מחכה כבר לספר הבא.

לקריאת הראיון המלא מזמינה אתכם לאתר החדש שלי, שלומית ליקה – ספר משלך

עוד מהבלוג של קוראת ספרים

תצוגה מקדימה

רשימת 50 תובנות שלי לגיל 50

1. לקבל את הגוף ולאהוב אותו 2. לא לשים יותר מדי לב למספרים: גיל, משקל, אין להם ממש חשיבות, בטח לא כזאת גדולה 3. לעומת זאת למספרים של בדיקות הסוכר, הכולסטרול, לחץ דם ועוד, לשים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת עשרים

סצנה ראשונה: (לפני עשרים שנה) לילה, פנים, דירת 2 חדרים, תל אביב היא, אישה צעירה בת 30: נו, בן כמה אתה? הוא, גבר נאה בעל גיל...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שנת הקריאה שלי – ספרים שאהבתי השנה

ספרים מומלצים למתנה לראש השנה ובכלל. סוג של סיכום שנה, ספרים שנכתבו בעברית ופורסמו השנה. שנה לא פשוטה עברה על שוק הספרים הישראלי. הרבה כבר נכתב על חוק הספרים החדש, ההתמוטטות של סטימצקי ועוד. שוק הספרים התרחב ויש גם אפשרות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה