אנורקסיה אהובתי

המפגש הראשון שלי עם הפרעות אכילה היה בגיל צעיר מאוד. מאז עברו הרבה מים מתחת לגשר, ותודה לאל גם שוקולד מעל הלחם, אבל זה שהן עוברות לפעמים, זו עדיין לא סיבה לתת להן לגיטימציה בקרב נערות ונערים, שאף פעם אי אפשר לדעת איך זה יסתיים עבורם.

עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, היה לי די ברור שהוא יהיה ארוך מכפי שאני רוצה, מבולבל מכפי שהתכוונתי ובספק אם בכלל תבצבץ הפואנטה מבין השורות. אבל העיסוק הבלתי פוסק לאחרונה במשקל, פוטושופ, דוגמניות ושאר ירקות (בעיקר חסה) בתקשורת, בבלוגים ולצערי גם בעולם האמיתי שבו נערות מסתובבות חופשיות וחשופות לכל הטוב הזה, פשוט הושיב אותי לכתוב.

מהתבוננות קצרה על הפוסטים שלי לאורך התקופה בה אני כותבת בסלונה מתחוור לי שעולה תמונה קצת עגומה- פגיעה מינית, הורים גרושים, גירושין, ועכשיו – הפרעות אכילה? אז זהו, שלשמחתי הרבה זו הזדמנות מצוינת להזכיר לעצמנו שהבלוגים אינם בדיוק ראי המציאות. הם רק זרקור שנדלק מעליה, מאיר בכל פוסט נקודה פה, נקודה שם, אבל המציאות הכללית היא קונספט שמאוד קשה לתפוס בעיקר כטינאייג'ר, משום שהיא מורכבת מן האוסף הגדול של נקודות מוארות ומה שביניהן – שגרה, יומיום, שעמום ומה שלא תמיד מתובל מספיק כדי לכתוב עליו אבל בהחלט הכרחי כדי לזכור שאנחנו, אחרי הכל, אנשים בריאים, מאוזנים ונורמליים.

לא מזמן כתבה ריקי כהן בבלוג שלה על ציוץ שזכה לשאגות רמות. היא הגיבה על תמונה של נערה שנראית יותר מדי רזה ופחות מדי שמחה ש 'אנורקסיה זה עצוב' ומיד זכתה למבול של מבקרים ומקלסים כי 'מה אנחנו בכלל יודעים על נערות רזות ועצובות – אולי טוב להן ככה?'
קצת יותר מזמן מזה כתב גיא וינברגר בסרקזם מושחז על העוולות שעשה הפוטושופ לחיי האהבה שלו, ועוד יותר מזמן מזה שמעתי מלקוחה בפגישה מה שלא העליתי על דעתי ושהאוזניים לא סובלות גם כעבור חודשיים מאותה הפגישה; שברחבי העולם קיימים בלוגים, לא פחות ולא יותר, לעידוד ותמיכה בהפרעות אכילה. וכדי שלא נפריע להן חלילה, להפרעות, הן גם מתפארות בשמות חיבה לבל נכיר  – 'אנה ומיה', כמה אופייני לבני נוער – ממש כמו מלכת השכבה הכוסית והחברה השמנה שתמיד הולכת לצידה. אם עוד לא עליתם על ההקשר- נעים מאוד: אנורקסיה ובולימיה, הBFFS של נערים ונערות שאין להם משהו מעניין יותר לדבר עליו. ממש כמו סמים, גז מזגנים ורולטת הכביש המהיר הם יודעים שהתופעה עלולה לפגוע בהם ובכל זאת הם מחזקים אחד את השני בדרך לעוד קילו פחות על צג המשקל. אבל מי באמת מצפה מבני נוער להיות אחראים לעצמם ולגורלם?! ( לא מאמינים? לזה אני לא שמה לינק –  google it …!)

אני לא תזונאית ולא פסיכולוגית ולא צריכה להיות אף אחד מאלה כדי להבין שזה פסיכי. אפילו לא טרחתי לבדוק לשם מהימנות הפוסט כמה נערות ונערים מאובחנים מדי שנה בעולם המערבי כלוקים באנורקסיה או בולימיה, לא כי אני עצלנית, אלא משום שלטעמי המוקש הגדול טמון באלו שאינם מאובחנים. משום שהפרעות אכילה, כמו כל תופעה אחרת, ניצבות על קשת רחבה של צורות ביטוי ודרגות חומרה, ואם הייתי צריכה להמר בחיי, הייתי שמה הכל על כך שברובן הן לא נוגעות במאום לבעיה עם אוכל או אפילו עם דימוי הגוף, כלומר, שלא משם הן התחילו.

כמו שבכל כיתה יש תמיד את ליצן הכתה, שמצליח לחלץ את עצמו מכל צרה בבדיחה גסה, אבל אף אחד לא יודע בעצם שהוא צוחק כי כואב לו משהו אחר ועמוק יותר, כך נערות מפתחות הפרעות אכילה כתגובה לכאב שאינו קשור לגוף בכלל. אני זוכרת שכילדה בת פחות מ-14 מצאתי שהקאה היא דרך מעולה להסב את תשומת ליבם של ההורים שלי, שהיו עסוקים מאוד בלהתכסח מעל הראש שלי בענייני הגירושין שלהם ולהיעזר בי כשליחתם על הציר עם המסר מכאן לשם.
בהתחלה לא עשיתי את זה בכוונה. אפילו הפסיכולוגית שהכריחו אותי לפגוש הסבירה שהסטרס, העומס וחוסר האונים כנראה עשו את שלהם וגרמו לגוף לדחות מה שאכלתי. מאוחר יותר היה יותר פשוט לצום מאשר להקיא, ומאז, לאורך שנים, זה התנדנד בתקופות בין זה לזה. אף אחד אף פעם לא אבחן אנורקסיה או בולימיה, כי מעולם לא חליתי באף אחת מהן, זה הפך פשוט לעוד הרגל, אבל רק לקראת גיל 30 אזרה חברה אחת אומץ והטיחה בי "לכי תטפלי כבר בהפרעות האכילה שלך".

האמת, פעם הן היו הפרעות. תמיד הצלחתי למצוא את הדרך שאף אחד לא ידע או יקרא לזה בשם. זה כל כך קל כשכולם חושבים שאת אוכלת ונשארת רזה, שלמה בכלל לגרום להם לחשוב אחרת?  כשמישהו אמר 'את רזה ונראית נהדר' אפילו לא יכולתי להתווכח, ידעתי שמצידו הוא צודק, זה אפילו גרם לי להרגיש טוב, פשוט לא העביר את התחושה החרא.

זה היה נכון כשעוד הייתי צעירה ומושפעת וכשחשבתי שאם אראה אחרת אוכל גם להרגיש אחרת, כאילו שאוכל כנחש להשיל את עצמי מעלי ולהתחיל להיבנות מחדש. זה הרגיש הגיוני בתיכון כשנהגתי להיצלות על החוף בשמש ממש באותה המידה שהרגיש הגיוני לצום או להקיא את מה שאכלתי אפילו כשכבר לא הייתי ילדה קטנה של אבא ואמא אלא קצינה שגרה בדירה שכורה הרחק מהבית, זה הרגיש אפילו לגמרי סביר כשהדיאטנית של סטודיו סי שכנעה אותי אחרי הלידה השנייה שאפשר לרדת רק עוד 2 קילו ודי ואפילו כשבעזרת תפריט מאוזן של מרק כרוב ומים הגעתי למשקל של 49 קילו – 3 ק"ג מתחת ליעד המוצהר.
הבעיה התחילה כאשר הבנתי שאני לא יכולה להפסיק מתי שאני רוצה כי הגוף פיתח הרגל חזק לפחות כמו זה של הנפש, ושגם ככל שזה נמשך אני לא באמת מרגישה טוב יותר עם מה שהצום נועד להעלים. או-אז הן פשוט נדחקו הצידה, ההפרעות, רק מעצם הבחירה להחזיר את השליטה לידיי ולמצוא את מה שבאמת מפריע לי כדי שאוכל לטפל בו כמו שצריך.

כאמא לבנות זו תופעה מלחיצה ומאיימת, שגורמת לכל החיישנים שלי להזדקר בכל פעם שהן מודיעות אחרי שני ביסים ש – "התפוצצתי" (לשמחתי הן עוד קטנות ותמות והן "התפוצצו" כי בדיוק בזמן שהכנתי ארוחה הן אכלו שטוחים או מרשמלו). כאמא, אני עדיין עומדת על זכותי לרצות להישאר רזה גם אם זה אומר שעלי לאכול פחות יום אחרי שאכלתי יותר, או לרטון על הקילוגרמים שמצטברים עלי בחסות ההיריון ההולך ומתקדם שלי, ולהיכנס למשטר ספורטיבי כשנחוץ לי ומתאים. אלא שעכשיו אני מודעת להבדל המהותי בין חינוך לתזונה נכונה ומאוזנת והערכה עצמית יציבה לבין הקרב האבוד על המילקי. אבל זהו, שהייתי צריכה להגיע לגיל 30 ומשהו כדי להבין את זה ולהיות מסוגלת לעשות זאת, והמחשבה שהבנות שלי יצטרכו לחיות שנים בחיפוש אחר שקט פנימי במחוזות דומים היא בלתי נסבלת מבחינתי.

נערות רבות מדי נופלות למלכודת, זו שמבטיחה שאם תיראי טוב תרגישי טוב, זו שמציגה תמונות של אידיליה על גבי שלטי חוצות שרק מתי-מעט באמת זוכים להתנוסס עליהם, וגם אז – אף אחת מהבנות שעיניהן צופות בהערצה גמורה לשלטים הללו לא יכולה להבין שיש בתוצאה המוגמרת אפילו יותר פוטושופ מהפרעות אכילה. מבחינתן זוהי תמונה של עולם מקביל – צבעוני יותר, חד יותר, פשוט יותר, מאושר יותר, טוב יותר.

נכון, רובן לא יהיו אנורקטיות או בולימיות, מרביתן לא יפתחו אפילו מה שדומה להפרעת אכילה, אבל חלקים ניכרים מהן, וגם מאיתנו, מפתחים הרגל נוראי לחיות תחת העומס של רגשות נחיתות מתמידים שנובעים מיכולתו של הצלם לסחוט חיוך משכנע מדוגמנית על הסט גם בחמש לפנות בוקר וכישרונו של אומן המחשב לעצב אנשים טובי מראה מאיתנו.

ונכון רוב הבנות המעובדות האלו יצטרכו לנחות על הקרקע מתישהו ולהבין כי הקריירה הממוצעת הצפויה להן קצרה ממשכו של אביב עמים ממוצע, ונכון שעל פי רוב גם הנערות בעלות העיניים הכלות, קינאת הגרופיות ותאוות הפרסום יתעשתו לפני שייגרם להן נזק משמעותי, אבל עדיין מבחינתי זהו מחיר גבוה מדי לשלם – הידיעה שאנחנו מגדלים כאן אנשים שאנחנו לא נותנים להם את התנאים הדרושים כדי להרגיש טוב עם עצמם כמו שהם, או לפחות את הכלים הלגיטימיים לטפל בעזרתם במה שמרגיש קצת פחות טוב.

ושאף אחד לא יספר לנו שיש נערות שאוהבות לקום בארבע לפנות בוקר, להישאר רעבות כל היום או להקיא את מה שאכלו. לכל היותר הן אוהבות את תשומת הלב שכל אלה מעניקים להן ושכנראה חסרה להן במקום אחר, לכל היותר הן אוהבות לקבל מחמאה או גמול או ערך שהן לא מקבלות במקום בו הן באמת זקוקות להם.
אם המפרסמים באמת חייבים למכור לנו משהו הם יכולים להתחיל להציג אותו על אנשים טבעיים במידות שלנו, הם יכולים להיות נאים, הם יכולים להיות נוצצים ואפילו רזים, אבל הם חייבים להיות בפרופורציות של בני אדם בשר ודם ולקדם את מה שהם מנסים למכור ולא אשליה פנטסטית ובלתי מושגת, כי גם לחלומות צריך שיהיה גבול. הרי אם מי ממובילי דעת הקהל היו מחליטים שדיכאון עובר מסך ושזה נפלא לקידום מכירות ומציג לנו אשליית מלנכוליה עתירת פרצופים אפורים בגודל אסטרונומי מעל איילון, שבגללם היו נערים מחליטים שדיכי שולטטטט והתאבדות זה הדבר הבא, האם גם אז היינו יושבים מנגד ומתפלפלים בהתחסדות על השאלה מאיפה אנחנו יודעים איך מרגישים הנערים האלה?!