"הפרעות אכילה" לא מה שחשבתי

    received_980908291985163

עד לפני שלוש שנים גם אני, כמו הרבה האנשים, שאני מכירה, הייתי משתפת כל פוסט בפייסבוק, שמדבר בגנותם של חנויות, פרסומות, תכניות דוגמניות צנומות, שמשדרים שלהיות רזה מאוד זה יפה,

מחמיא ואפילו רצוי. הייתי מצקצקת בלשוני, מעלה בפוסט שורה או שתיים על כמה זה חמור ומעצים את התופעה של הפרעות אכילה ונותן לגיטימציה.

היום, כאמא לנערה עם הפרעות אכילה, אני לא עושה את זה יותר.

     על בשרי למדתי, הפרעות  אכילה בראש ובראשונה יושבות על כאב. עמוק. בד"כ על טראומה גדולה, קושי עצום להכיל את גודל הכאב הרגשי

ופחד גדול מאוד מההתמודדות היומיומית עם החיים בצל הכאב הזה.

      אנחנו כמשפחה, כבר שלוש שנים בתוך הקושי הזה. בזמן הזה נפגשתי ודיברתי עם אינספור נערות, אף לא אחת מהן אמרה לי, שהסיבה שהיא עם הפרעות אכילה היא כי היא ראתה דוגמנית רזה ורצתה להיות כמוה.  בז'רגון שלהן לראות מישהי רזה בצורה קיצונית הוא "טריגר" אבל כבר הבנתי מהן, שכל דבר יכול להיות "טריגר" אפילו הרגליים הרזות של הכלבה או מימדי הגוף של האחות הקטנה בת ה- 6.

     הקשר העמוק הזה של גוף ונפש לא מספיק מדובר בהקשר של הפרעות אכילה וראוי שיתנו עליו את הדעת. נערות עם הפרעות אכילה משתמשות בתחושות הרעב במקום להרגיש. תחושות הרעב הפיזית מסיתה הצידה את הרגש, מכהה אותו, הרי כשרעבים אי אפשר לחשוב על כלום מלבד תחושת הרעב. זוהי התמכרות לכל דבר וזה מתעצם עד לכדי כך שכבר לא מרגישים רעב כלל, לפחות כך סיפרה לי ביתי.

     לפני שידעתי מה זה הפרעות אכילה ראיתי בעיני רוחי ילדות שדופות, שכל עצמות הגוף שלהן בולטות והעור שלהן צהבהב שקוף. היום אני יודעת שלהפרעה הזאת פנים רבות והיא יכולה לבוא בכל מיני צורות.. ילדות בולמיות יכולות להיות במשקל תקין ואפילו עודף ועדיין להיות עמוק בתוך הפרעת אכילה, הן הרבה פעמים מקיאות בלילה, כשאף אחד לא שומע ורואה והאוכל, שנעלם בכמויות מהמקרר, הוא לא "תאבון בריא" אלא בולמוסים של רעב קיצוני וחוסרים בגוף.

     מה שעוד לא ידעתי הוא שהפרעות אכילה זה סוג אחד ומסוים של פגיעה עצמית אבל מה שפחות מוכר ומדובר בטח בישראל הוא שפגיעה עצמית יכולה לבוא גם בצורת חתכים עצמיים. יש בנות (וגם בנים אבל הבנתי שפחות) שחותכות את עצמן. התופעה הרבה יותר רחבה ועמוקה ממה שמספרים עליה ואפילו קיימת לא מעט בישראל. זה בא מאותו מקום. להרגיש כאב פיזי במקום הכאב הנפשי  לפעמים זה בא ביחד עם הפרעות אכילה, או במקום, או שאחד מחליף את השני אבל זאת בדיוק אותה הפרעה בעיני. ההבדל הגדול הוא, שאת החתכים הרבה יותר קל להסתיר. הן חותכות את הידיים ומסתירות עם שרוולים ארוכים (בקיץ הכי קל להגיד שהמזגן בכיתה חזק מידי…), הן חותכות ברגליים והולכות עם מכנס ארוך (ומי בינינו תיכנס לבת המתבגרת שלה למקלחת?).

      זאת מחלה של הסתרות. להסתיר את הגוף, את המיניות המתפרצת, את השינויים שמתחילים להתהוות בגוף וגם בנפש. פחד עצום מהתבגרות. מהחיים.

      גם אנחנו ההורים באיזה שהוא מקום מסתירים ואולי מעצמינו את התופעות האלו. כל פעם שחשדתי, שמשהו עובר על הבת שלי אמרו לי, שאני מגזימה, שהנוער של היום מסוגר, שזה סביר שהם לא משתפים את ההורים במה שעובר עליהם, שזה הגיוני שהם מסתגרים בחדר, שזה תואם גיל שהן רוצות להיות רזות ובוחנות מה הן מכניסות לפה ומנסות "דיאטות" מסוגים שונים. ואיזה אמא תעודד את הבת שלה בימינו היום לאכול בתאווה עוגת שוקולד או גלידה…כשהטרנד הוא קינואה  וקמח מלא?

     היום אני יודעת שהפרעות אכילה לא מגיעות ברגע אחד. זה קיים בסוג מסוים של בנות (וגם בנים אבל אני פחות מכירה את זה מהמקום של בנים ונראה לי שזה קצת אחרת), הרבה פעמים אלו בנות שיש או הייתה אצלן הפרעת אכילה במשפחה או התעסקות אובססיבית סביב משקל ודיאטות (נניח כמעט כל בית בישראל), לרוב זה קורה אחרי טראומה או פגיעה בהן אם מינית או בריונות או כל פגיעה אחרת. הן לרוב בנות מאוד אינטליגנטיות, מוכשרות מאוד, פרפקציוניסטיות, עקשניות, רגישות הרבה יותר מידי.

     זאת מחלה של שני קולות. לפעמים אני מרגישה שזה דר' ג'ייקיל ומיסטר הייד. האחת רוצה לתכנן את העתיד, רוקמת תכניות רוצה לחיות, והשניה סוהרת. לא מרשה לאכול ומכריחה להצטמצם נפשית ופיזית עד לכדי כלום, היעלמות של הגוף והנפש.

     אני שומעת כל הזמן מסביבי שזאת "מחלה לכל החיים". בין עם פעילה ובין אם לאו היא שם בפינה מחכה להתפרצות הבאה. כאמא אני מכריחה את עצמי להגיד לעצמי ולכל מי ששומע אותי: אני לא מסכימה. אנחנו ננצח את זה ויום אחד יבוא וזה יהיה זיכרון. רגע בחיים שממנו צמחנו ואין סיכוי שיחזור.

אני מקווה.