הבלוג של אמא לנערה בהפרעה

girl_interrupted_mom

עדכונים:

פוסטים: 35

החל מספטמבר 2015

Dawn

 

עוד לא קראתם את הפרק הראשון? מוזמנים לקרוא – אחת..שתיים…שלוש – פרק 1 של הספר “שחר”

אני חיה. מיום ליום ….פרק 6

אני כבר לא רעבה. אני שכובה על האדמה עם שחר מעלי. שתינו, מנמנמות על העלים ושמש נעימה של בוקר מלטפת אותנו באהבה. כבר כמה זמן שאנחנו פה. הימים עוברים והלילות חמימים ונעימים.

אני לא יודעת כמה זמן אנחנו כאן, נעלמה לי תחושת הזמן, מזמן כבר. נראה כמו נצח, כבר כמעט לא זוכרת חיים אחרים. אני חיה על פירות בעיקר וגם אגוזים. מצאתי על האדמה שמתחת לעצים בשדרה שלי, וגם על העצים יש, אבל לא לכל

הפירות אני מצליחה להגיע, זה גבוה. אני מתחזקת.

בימים הראשונים פה הייתי עסוקה בלמצוא מקום ללילה לישון, ולנסות לסדר לי ולשחר מקום נעים לנוח בין כל ההריסות. לראשונה מזה הרבה זמן, כשהבטן מלאה, הצלחתי להסתכל סביב ולתפוס את גודל ההריסות והתופת.

סיגלתי לעצמי פתרון, כשאני נתקלת במשהו שאני לא יכולה להתמודד איתו, אני מפסיקה לנשום. בהתחלה הייתי עוצמת עיניים, אבל זה היה בעייתי לא לראות מה אני עושה, הקטע עם הנשימה עוזר לי להתרכז בזה ולא במראות הקשים.

כך הצלחתי למצוא נעל מרגל של מישהו. כשזרקתי את הרגל עצמתי עיניים, היא לא עפה רחוק ונתקלה בעץ, זה היה מבחיל נורא, אפילו נורא יותר מזה שנעלתי את הנעל על הרגל שלי. הנעל הייתה גדולה אבל יותר קל עם נעליים על

הרגליים ולא יחפה. סוף סוף הם פחות יכאבו ויפצעו. יש לי נעל אחת מגף שחורה והשנייה בצבע ירוק כהה. פעם אהבתי כל כך נעליים יפות, אני לא חושבת על הדברים האלה היום. הנעליים יועילו לי יותר מלרגליים, שלהן היו שייכות קודם

כנראה, על זה אני חושבת היום. מנתקת את הרגש, או לפחות מנסה. לא חושבת על הנעליים ועוצרת את הנשימה חזק חזק כשאני חושבת על הרגליים שלהן הן היו שייכות.

אני עוצרת את הנשימה חזק כל פעם שאני מוצאת איברים. יש פה הרבה. עשיתי ערמה גדולה בצד, רחוק. אני מקווה להצליח מתי שהוא להדליק אש ולשרוף את הכל. קשה לי להסתכל על הערמה הזאת. אני עוצמת עיניים חזק ואת הנשימה

כל פעם שאני מגיעה לשם להוסיף עוד משהו.

מאז שאנחנו כאן ואני כבר לא רעבה החלטתי לסדר לי את היום. אני קמה בבוקר בדרך כלל ממש מוקדם כשהשמש זורקת אור עדין ונעים והאוויר קריר. אני מסדרת את שחר עלי בנוחות ויוצאת לחקור את הסביבה. כשהשמש ממש

חזקה אני חוזרת לסדר לי את המקום ולבסוף להתארגן לשינה. ככה הצלחתי לסדר פה קצת מקום ליד הקיר וגם ליד העצים. מצאתי צינור גדול מבטון ובלילה אני ושחר נכנסות אליו וישנות. ככה זה מרגיש יותר מוגן. השקט הזה

שמלווה אותנו מצד אחד נעים לי ונותן ביטחון, כנראה התרגלתי, ומצד שני מוזר. אין חיות, אין אנשים, אין חיים. אני משתדלת לדבר בקול רם כדי להעביר את השקט הזה וכדי ששחר תתרגל לקול שלי, בהתחלה כל פעם שהייתי

מדברת, היא הייתה נבהלת נורא.

עכשיו אני מדברת אליה והיא כבר לא נבהלת, מסתכלת עלי בחיוך. החיוך שלה ממיס אותי. כל פעם זה מציף אותי בתחושות מעורבות. אהבה? אני לא בטוחה. גאווה בטוח. כאב, חשש. “עכשיו אני יעיף מכאן את הלכלוך שתוכלי לזוז

בנוחות, אולי תתיישבי היום?” אני ממש מחכה כבר. קשה לי כשהיא כל היום עלי. היא נהיית יותר ויותר כבדה לי. אני מניחה אותה על האדמה, עכשיו כשיש פה יותר שטח “נקי”. היא מתהפכת מהבטן לגב ומהגב לבטן. היא חזקה.

אמא את רואה אותה? אם היית כאן היית כועסת שמלוכלך, שלא מניחים ילדה בין ערמה של איברים מסריחים בקצה של מחנה. מה האופציה שלי?

בחצי יום הראשון אנחנו יוצאות ללקט. אני משתדלת לאסוף מה שאני יכולה. שברי זכוכית קעורות, חתיכות עצים לא גדולות, שאפשר לעשות איתם משהו ושאני יכולה להרים אותם יחסית בקלות, אבנים שאולי יש אפשרות להיעזר בהן

ועוד כל מיני דברים שאני מקווה שיעזרו לי איכשהו. בימים הראשונים לא התרחקתי הרבה מהקיר. ככה ידעתי לאן לחזור. עכשיו אני כבר יותר מכירה את השטח וכל פעם הולכת למקום אחר וכבר יודעת איך לחזור.

כשאני חוזרת אני גוררת את הדברים שהבאתי איתי ומתחילה לסדר בערמות. עשיתי ערמה של אבנים, עצים, זכוכיות אותן אני משאירה פזורות למקרה שיהיה טיפות ואז יהיה לנו מה לשתות. בינתיים עוד לא היה גשם, אבל יש טל בבוקר, 

שמשאיר טיפות, ואני מקווה שיגיע גם גשם. למה אני מקווה אני לא באמת יודעת. למה אני מסדרת? גם את זה אני לא בטוח יודעת. לא יודעת אם זה חכם להישאר במקום הזה, שאין בו שום קול ואף יצור חי, ולמה אני מסדרת? החלטתי כבר

להישאר כאן? אולי עדיף לחפש מקום עם מים זורמים? אולי במקום אחר יהיו אנשים? כבר אין לי תקווה למצוא אף אחד? ככה זה נראה כשמשלימים עם המצב? אני לא יודעת. המחשבות האלו מתפזרות לטובת הפרקטיות של למצוא אוכל,

למצוא מקום נוח לשים את שחר, למצוא זמן ומקום לישון. דברים בסיסיים. לא יכולה לחשוב כרגע יותר מידי מעבר לכך.

אז אני חיה. מיום ליום.

עוד יום הולך ועוד יום בא. וכל יום אני מצליחה לסדר את המקום קצת טוב ונוח יותר. למודה מיום קודם מה אני

צריכה. יותר יודעת מה לאסוף ומה להשאיר מאחור, מקסימום, זה הרי יחכה לי אם אצטרך.

היום, בסוף האיסוף, כשהשמש הייתה חזקה, במקרה אמרתי לשחר במסגרת הדיבורים האינסופיים שלי אליה:

“יאללה, חוזרים הביתה?”

אמרתי ונבהלתי. האם אני מתחילה לחשוב על המקום במונחים של בית?. זה טוב? מה זה אומר?

אנחנו חוזרות מלוות בשקט הזה. אני עם המחשבות, והיא מנמנמת בנוחות. עייפה. אני עבדתי והיא עייפה.

שמש חזקה מאוד היום, ואני מסיתה את הסדין על הפנים שלה, שלא יהיה לה אור חזק מידי.

המחשבות לא עוזבות אותי.

פתאום בין בליל כל המחשבות עולה לי רעיון. ראיתי פעם, כשהייתי ילדה, את הילדים הגדולים בבית הספר יוצרים אש מזכוכית שבורה. הם קלטו את הקרן שמש עם הזכוכית, והצליחו להבעיר ענף קטן. אולי שווה לנסות?

אני מניחה את שחר הישנה בתוך הצינור הגדול שלנו, ומתיישבת עם כמה זכוכיות במקום שבו העצים לא מסתירים את השמש. אני מנסה, אבל לא ממש מצליח לי,. אני לא מתייאשת. אני ממש זוכרת שהם אז בזמנו הצליחו. מנסה

עוד ועוד זכוכיות, זוויות, הולכת מביאה סוגים שונים של עלים, ענפים מנסה מכיוון כזה או אחר. עדיין לא הולך לי, איך תמיד רק אצלי הכל הולך עקום ולא מצליח?

תפסיקי לדבר שטויות אני אומרת לעצמי בקול כועס. את פה נכון? כולם לא נשארו נכון? אז למי בסוף הלך עקום לך או להם? אני מפסיקה, והולכת לקחת לי פרי מהערמה.

אני אצליח. בטוח.

יש סיבה שאני בחיים.

יש סיבה ששחר בחיים.

אין סיבה שלא נצליח. אנחנו חייבות.

חייבות.

אני מקווה, שמתישהו נבין גם למה.

 

thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotographyfor this amazing picture

פרק 1 

פרק 2

פרק 3

פרק 4

פרק 5

עוד מהבלוג של אמא לנערה בהפרעה

תצוגה מקדימה

"הפרעות אכילה" לא מה שחשבתי

     עד לפני שלוש שנים גם אני, כמו הרבה האנשים, שאני מכירה, הייתי משתפת כל פוסט בפייסבוק, שמדבר בגנותם של חנויות, פרסומות, תכניות דוגמניות צנומות, שמשדרים שלהיות רזה...

תצוגה מקדימה

חותכת

כבר שלושה חודשים, שהיא חותכת את עצמה. ככה אני  קיבלתי את זה אז מן הראוי שככה זה גם יוצג. תחושות אשמה , כעס, בלבול, חוסר הבנה, אין לי אויר...עם כל זה אני צריכה לצאת מהחדר ולהסתכל אליה בעיניים היפות שלה, היא מסתכלת עלי בתחושת...

מחול של שדים

החיים שלי כרגע הם רכבת הרים. הכפתור של ה"עצור" נעלם בתוך הסחרחורת הזאת של טיפוס במהירות למעלה ונפילה במהירות כפולה למטה. כל צעד קטן. קטנטן, שלהורים אחרים נראה טריוויאלי  אצל הילדים שלהם כמו ללכת לבית הספר, לצחוק מכל הלב,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה