הבלוג של אמא לנערה בהפרעה

girl_interrupted_mom

עדכונים:

פוסטים: 34

עוקבים: 21

החל מספטמבר 2015

 

GirlWighRobe_800x800 (2)

 

 

כמעט שנה עברה מהאשפוז השני שלה במחלקה להפרעות אכילה. שתי פעמים היא התאשפזה שם. פעם אחת ביחד איתי ופעם אחת לבד.

הרבה דמעות ירדו מהעיניים שלי. אם בדמעות היה יוצא הצבע, כבר לא היו רואים היום אישון.  כמה פחדתי מהמחלקה הסגורה.

כמה סיפורי זוועה ראיתי בעיניים שלי על אחים ואחיות מתעללים וסוטים, על ילדים מסוממים מכדורים, על קשירות ואלימות.

ראיתי הרבה סרטים בחיים שלי, ובכולם המחלקה הסגורה בבית חולים לחולי נפש תמיד הייתה עם סודות אפלים, עם אלימות גדולה ונוראית.

מפחיד.

לא בקלות אשפזנו אותה במחלקה להפרעות אכילה. זה היה אחרי תקופה של אשפוז במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה לילדים ונוער, בבית חולים לחולי נפש, לשם היא בכלל לא התאימה. הם לא ידעו איך לגשת אליה, והיא מצידה ראתה שם

מראות, שעד היום היא לא מוכנה לדבר עליהם וסוגרת את הנושא באמירה הנוראית מכל “זה הטראומה שלי”. היום אני חושבת, שאין טעם לאשפז על חתכים. היום אני מבינה חתכים יותר טוב, ועדיין, הילדה שלי, שלא מסוגלת להוריד דמעה,

ורק לחתוך את עצמה עזר לה לשחרר את כמויות הכאב שהרגישה, בכתה שם כל יום. אין יום שלא הגעתי, ישבתי איתה שם עד הערב, והיא לא הפסיקה לבכות. “קחי אותי מכאן”, “לא טוב לי פה” התחננה, ואני? אני ספרתי את הימים עד

שאוכל להחזיר אותה הביתה, כשאני רואה ומבינה מצד אחד, שאין שם שום טיפול משמעותי עבורה, ומצד שני, משאירה אותה שם בתקווה, שאולי אני מפספסת משהו, ואולי כן יצליחו להציל אותה מעצמה.

יצאנו משם מצולקים. המראות שם קשים, המקרים לא פשוטים, הצעקות של הילדים, הצעקות של הצוות, הקשירות, שניסו להסתיר מההורים,  את הכל ראינו. ועדיין קיוויתי שאני מפספסת משהו. לאחר שבועיים הם אמרו שהיא צריכה

“טיפול בקהילה” שהיא לא מתאימה לשם. זה היה ברור כבר לכולנו, היא מבלבלת הילדה שלי. תינוקת עם שכל של אדם בוגר, אי אפשר עליה כשהיא רוצה משהו. ובאותה תקופה מה שהיא רצתה זה להזיק לעצמה.

הפרעות אכילה התחילו כחצי שנה אחרי שיצאה מהאשפוז שם.

“החתכים לא עובד לי יותר” היא אמרה. ככה פשוט.

בראייה לאחור אולי לא היינו צריכים לאשפז. המקום שם היה קשה מידי עבורה, הראה לה יותר מידי. מצד שני הוא היווה סף, סוג של איום, שלשם היא לא מוכנה לחזור בעד שום הון שבעולם. ואת האיום הזה היינו צריכים כי זה הדבר היחידי

שהפחיד אותה, שגרם לה לעצור ולו לרגע מלרדת לעוד ועוד תהומות עמוקים. הפחד לחזור לשם.

“הטיפול בקהילה” היה בדיחה, היא לא רצתה טיפול ואני חייבת להודות, שהמטפלים שניסינו לא התאימו לה. היא שיחקה בהם כמו חתלתול שמשחק עם צמר, וכשנמאס לה היא פשוט ישבה ושתקה ולא הייתה מוכנה לדבר אף מילה עד

שהתייאשנו.

הפרעת האכילה הרימה את הראש החולה שלה בגאון. לדעתי היא ניסתה את כל הסוגים עד שהחליטה על אנורקסיה. היא בחרה במחלה הזאת, זה היה במודע ומרצון, זה לא בא ממקום של דימוי גוף או רצון להיות רזה, אלא נטו ממקום של הרס

עצמי, וכל ניסיון שלי להאט לה את הקצב, לעצור את ההתדרדרות רק החמיר והחריף את המאבק שלה בי ובעצמה.

אני אדם לומד. אוטודידקטית בנשמתי, וכמו כל נושא שאני נתקלת בו אני לומדת, במקרה הזה לא הייתה ברירה אחרת, הייתי חייבת להבין את המחלה הזאת כדי לנצח אותה. חייבת.

דיברתי עם המון אנשי מקצוע, מהר מאוד אתה לומד מי מבין בהפרעות אכילה ומי מייעץ אבל לא מבין בהפרעה או בהתמודדות של הורים עם ההפרעה.

שיחה אחת, עם מנהלת מחלקה אחת, שינתה את חיי.

אני לא יודעת מה היה שם בשיחה, אני לא יכולה לשים את האצבע על מה היא אמרה ששינה את דעתי, אבל כשיצאתי ממנה הבנתי, אם אני רוצה שהבת שלי תחייה, אני חייבת לאשפז אותה במחלקה להפרעות אכילה.

המחלקה להפרעות אכילה נראתה כמלון 5 כוכבים אחרי המחלקה הסגורה בביה”ח לחולי נפש, ובכל זאת, מבחינתי, גם שם להשאיר אותה היה הנורא מכל.

לאט לאט אתה לומד את המחלקה, את הנפשות הפועלות, את הדינמיקה, איפה החניות הכי טובות, איפה הקפה, באיזה שעות מותר להגיע ואיך אפשר להתקשר.

הרבה יותר מהר אתה לומד, שהם לוקחים אחריות על הילדה הפרטית שלך. והם יודעים יותר טוב.

בהרבה מובנים הם צודקים.  במחלה הם באמת מבינים יותר טוב.

במובנים אחרים, במובנים של הילדה הפרטית שלי, הם לא בהכרח ידעו יותר טוב.

רובם לא הצליחו להשכיל להבין מה מניע אותה, איך לדבר איתה, איך לעזור לה לפתור את הפלונטר של עצמה.

ואני?

אני תלמידה טובה, הייתי שם כל רגע שאפשר. לפעמים מגיעה פעמיים וגם שלוש פעמים ביום. מסתכלת סביב, בוחנת את הילדים שאיתה, בוחנת אותה עם הילדים, את הצוות.

לא הייתה פגישה אחת שהחמצתי, שאלתי שאלות, הקשבתי אפילו כשידעתי מה התשובות.

היה ברור לי שהיא תחזור לשם כבר אחרי האשפוז הראשון. המשקל שלה עלה ובכל זאת, יצאה משם חולה יותר משנכנסה.

היא למדה שם הרבה דברים. איך לעשן, איך לשקר, איך להחביא אוכל, איך להראות לנו שהיא לוקחת כדורים ולזרוק אותם לשירותים

אבל היא גם למדה שם להיות בחברת ילדים, לצחוק, להתפרע, להרגיש.

באשפוז השני שחררתי אותה.

הגעתי פחות לבקר ונתתי לה להיות קצת לבד.

היא כבר לא חיפשה לצאת משם כמה שיותר מהר, היא הגיעה לתחתית. מרדה בכל הצוות, הפסיקה לאכול לגמרי לשלושה ימים.

מאחורי דלת סגורה ישבנו ושמענו איך הפרופסור  נלחם עבורה. כאילו הייתה הבת הפרטית שלו.

הצוות רצה להעיף אותה הביתה כי היא “מתנגדת לטיפול”, כי היא “ממרידה את הבנות”, “היא לא ממושמעת”. (איך אפשר לשלוח ילדה חולה שלא אוכלת להסתדר לבד בבית?)

אבל הפרופסור לא היה מוכן, נלחם עליה ולא ויתר, על כך אני חייבת לו עד סוף ימי חיי.

הוא הציל לי את הילדה.

הוא הצליח להבין אותה, להכיל אותה, להניע אותה, לתת לה תקווה וכלים.

“עד גיל 26 את תהיי אחרי זה. בריאה”, הוא אמר לה.

ונתן גם לי מקום

להאמין.

Tank you so much https://www.facebook.com/photobypawelp for this beautiful picture/

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של אמא לנערה בהפרעה

תצוגה מקדימה

"הפרעות אכילה" לא מה שחשבתי

     עד לפני שלוש שנים גם אני, כמו הרבה האנשים, שאני מכירה, הייתי משתפת כל פוסט בפייסבוק, שמדבר בגנותם של חנויות, פרסומות, תכניות דוגמניות צנומות, שמשדרים שלהיות רזה...

תצוגה מקדימה

חותכת

כבר שלושה חודשים, שהיא חותכת את עצמה. ככה אני  קיבלתי את זה אז מן הראוי שככה זה גם יוצג. תחושות אשמה , כעס, בלבול, חוסר הבנה, אין לי אויר...עם כל זה אני צריכה לצאת מהחדר ולהסתכל אליה בעיניים היפות שלה, היא מסתכלת עלי בתחושת...

מחול של שדים

החיים שלי כרגע הם רכבת הרים. הכפתור של ה"עצור" נעלם בתוך הסחרחורת הזאת של טיפוס במהירות למעלה ונפילה במהירות כפולה למטה. כל צעד קטן. קטנטן, שלהורים אחרים נראה טריוויאלי  אצל הילדים שלהם כמו ללכת לבית הספר, לצחוק מכל הלב,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה