הבלוג של אמא לנערה בהפרעה

girl_interrupted_mom

עדכונים:

פוסטים: 35

החל מספטמבר 2015

Dawn

עוד לא קראתם את הפרק הראשון? מוזמנים לקרוא - אחת..שתיים…שלוש – פרק 1 של הספר “שחר”

בין הלב לראש….פרק 5

           דאייייי. זה לא פייר, זה פשוט לא פייר, אני לא יכולה יותר. אני עייפה וכל הגוף כואב לי, נמאס לי כבר. איך

לא ראיתי שזה רק דופן של בית ולא בית אמיתי. לא ראיתי שאין שביל מסודר, שהכל מסביב הריסות, שהכל

שבור. נמאס לי כבר, אני רעבה אני שומעת את עצמי צורחת מרוב ייאוש והקטנה נבהלת ובוכה גם היא. התסכול

שלי גדול מכדי שאוכל להכיל אותו אני שונאת את כל העולם. שונאת את הרעב, את העייפות, את הלבד, הכל אני

שונאת. אני לוקחת אבן גדולה ופשוט מתחילה לזרוק אותה על הקיר בכח. דאייייי, נמאס לי, אני שונאת את

העולם הזה, אני רוצה את אמא שלי, אני לוקחת עוד ועוד אבנים ומטיחה אותם בקיר בכעס אינסופי. הוא לא מגיב,

כאילו מבין אותי ומקבל את הכעס. הוא יכול לספוג את זה. זה רק מגביר את הכעס שלי עוד יותר. אני לא מפסיקה

לצרוח, לקלל, לבכות, גם הקטנה צורחת ובפעם הראשונה אני חושבת, אני כועסת גם עליה. לא יכולה לסבול את

הנוכחות שלה לידי, שמכריחה אותי להישאר בעולם המזויין הזה. אני כועסת עליה כל כך, שאני אפילו מתפנה

להוריד אותה מהמנשא ולהניח אותה רחוק ממני ככל האפשר, רחוק מהאבנים, רחוק מהכעס שלי, היא לא

מפסיקה לצרוח ואני צורחת עליה. “לא אכפת לי”, “אני לא יכולה יותר” “אין לי כח כבר” “נמאס לי”.

          אני לא יודעת כמה זמן צרחתי, או כמה אבנים התנפצו על הקיר הזה, שנשאר אדיש לכעס שלי ועדיין עמד

איתן באמצע כל ההריסות האלו. כשפתחתי את עיני כבר השמש הייתה בשיאה. מצאתי את עצמי בתנוחת

עובר עם הגב צמוד אליו. אני מתיישבת במהירות והסחרחורת מערפלת אותי, אני מנסה להתאושש, לאסוף

מחשבות. חסר לי משהו, אני מרגישה את זה אבל לא ממש מבינה מה חסר, השקט הזה, אני מורגלת אליו, ועדיין

משהו בו שקט לי מידי, התחושה המוזרה הזאת לא מרפה ממני ובבת אחת אני נזכרת בשחר, שכחתי ממנה,

כעסתי עליה, שנאתי אותה. רגשות האשמה מתנגשות בי כמו אחת האבנים, שהטחתי בקיר בלילה, מתנפצת

בתוכי ממרכז החזה והנתזים מגיעים עד לכל עצב בגוף שלי. אני אמא נוראית. מי משאיר תינוק עם אמא כמוני

בעולם הזה? לבד. בלי אף עזרה. איפה היא? הבהלה מקימה אותי במהירות והגוף שוב מזכיר לי שאני צריכה

להאט. אני חייבת להיזהר כי הסחרחורות האלו מפחידות אותי. היא לא תשרוד בלעדי. אני חייבת למצוא אותה.

איפה הנחתי אותה? שקט מידי. היא בחיים? הרגתי אותה?

          אני רצה לכיוון שאני חושבת שהנחתי אותה בלילה ורואה את הגוף הקטן שלה עטוף בסדין היטב כמו

מומיה. הלב שלי דופק בפרעות. הרגתי אותה? השארתי אותה בלילה לא מוגנת, לבד, אני אדם נורא. לא מגיע לי

להיות אמא. לא מגיע לי לחיות בכלל. אני נוראית. אני רצה לכיוון שלה וכשאני מגיעה אני נופלת על הרגליים לידה

ומרימה אותה במהירות אלי ומתחילה לנשק אותה. ולבכות “אני מצטערת”, “אני אמא נוראית”, “לא מגיע לך אמא

כמוני”, “אני כל כך מצטערת”, “לא התכוונתי לכעוס עלייך”, “את לא אשמה”. היא משיבה לי בצרחות בכי רמות.

תחושת הקלה, היא לא מתה, היא בסך הכל ישנה, כמו בלון שהוציאו לו את כל האוויר אני מרגישה תחושת

הקלה. “אני מצטערת על ההתפרצות שלי אתמול” אני אומרת לה, כאילו היא יכולה להבין משהו, אולי עדיף שכך.

היא ממשיכה בצרחות, בטח כועסת עלי, בטוח רעבה. אני לוקחת אותה בחזרה לקיר כדי שאוכל להישען בנוחות

יחסית, מתיישבת ופושטת רגליים, מצמידה אותה אלי ומכוונת את הפיטמה אל הפה הקטן שלה. היא נאבקת בי,

כאילו מתעקשת להמשיך לכעוס אבל אני מרגישה, שאני צריכה להניק אותה לא פחות ממה שאני יודעת שהיא

צריכה לינוק. השדיים שלי כואבים ונפוחים, ואני נזכרת שאתמול היא לא אכלה בערב בגלל כל מה שקרה. היא

לבסוף מצליחה להכניס את הפיטמה שלי לפה שלה ויונקת בשקיקה. הסחרחורת חוזרת אלי ובגדול ולרגע הכל

מחשיך סביבי. אני מנסה להירגע ועוצמת עיניים. אני אסתדר, אין לי ברירה אלא להסתדר.

אני פוקחת עיניים ומתחילה לסרוק את השטח סביבי. הקיר השקרן צמוד לגב שלי ואני עכשיו אמורה להיות בחלק

הפנימי של הבית, אם הוא היה בנוי. ההריסות סביבי מפחידות, מלא אבנים, וחלקי עצים מפוזרים בכל מקום. בצד

ימין יש חתיכות של רהיטים שבורים או יותר נכון מרוסקים לחלוטין, אני כבר מיואשת, אני מסתכלת לשמאלי והלב

שלי שוב נעצר. שני טורים יפים של עצים עומדים כמו בשדרה אחד מול השני כמו משמר כבוד של חיילים. מסביב

מלא עצים כרותים מהשורש ומידי פעם עוד עץ עומד זקוף וחזק, כנראה זה היה פרדס פעם או מטע כלשהו. זה

לא קרוב אז אין לי מושג אבל פתאום זה מכה בי, אולי יש שם פירות? האמת? אני לא קמה במהירות לבדוק, אני

דיי מאמינה, שהסיכוי שאמצע שם משהו יהיה קלוש ושוב אתאכזב עד עמקי נשמתי. בטח אני שוב מדמיינת

וכשאגיע לשם אראה תמונה אחרת לגמרי. בהיסח הדעת אני מלטפת את האדמה ביד שמאל ומרגישה עצם עגול

שמתגלגל ממני, אני מסתכלת והלב מנתר בשמחה. מצאתי תפוח.

אני לא חושבת פעמיים ונוגסת בתפוח. לא אכפת לי שהוא לא שטוף ועם חול, לא אכפת לי אם הוא יהיה רקוב או

עם תולעים, אפילו לא אכפת לי שמעולם לא אהבתי תפוחים במיוחד, כרגע, זה הדבר הטעים ביותר שאי פעם

טעמתי. הוא פריך ועסיסי עם מלא מיץ ותקווה להתחלה חדשה, כמה תקווה. “את רואה יפה שלי? אנחנו נסתדר”

אני אומרת לה תוך כדי שאני מעבירה אותה לשד השני, היא מסתכלת עלי בעיניים פקוחות ואז ממשיכה לאכול

ושוב עוצמת עיניים ונרגעת. הדמעות זורמות בעיניים שלי בלי הפסקה “אנחנו בטוח נסתדר, אני אבנה לנו בית”

לא שיש לי מושג בכלל איך בונים בית, אבל אין ברירה, אני אהיה חייבת להסתדר איכשהו בכוחות עצמי.

אני יושבת עוד קצת ומוצצת את מה שנשאר מהתפוח, לא נשאר הרבה, כמעט גם את הגרעינים אכלתי מרוב רעב

אבל חשבתי אולי לשתול אותם באדמה אז ויתרתי על האכילה. הקטנה נרדמה על השד שלי ואני מפנה לה

מקום ליד הקיר ומניחה אותה בעדינות. עם כוחות מחודשים ותקוות תפוחים אני מתרוממת, כבר אין סחרחורת,

ומתחילה להסתכל קדימה. אני חייבת ללכת לשדרת העצים לראות אם יש שם פרי, אולי מקור מים ליד, חייב

להיות.

          אני הולכת לכיוון העצים תוך שאני ממלמלת לעצמי בטוח שאני אמצע, בטוח, יהיו שם פירות, אני אבנה

לנו בית, אנחנו חייבות להסתדר. אני מגיעה לעצים עם דמעות בעיניים שמערפלות את הראייה שלי, כל כך פוחדת

להתאכזב שוב, פוחדת מהתקווה הזאת, שנאחזת בי בלי שום הכנה או כוונה, פוחדת שאני כבר רחוקה מהקטנה

שאולי יקרה לה משהו ולא אספיק להגיע. אני מסתכלת אחורה לכיוונה ואני רואה אותה במקום שהנחתי אותה עם

הסדין ואז מסבה את הראש לכיוון השדרה.

העיניים דומעות והלב מלא.

סוף סוף…

thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture/

עוד מהבלוג של אמא לנערה בהפרעה

תצוגה מקדימה

"הפרעות אכילה" לא מה שחשבתי

     עד לפני שלוש שנים גם אני, כמו הרבה האנשים, שאני מכירה, הייתי משתפת כל פוסט בפייסבוק, שמדבר בגנותם של חנויות, פרסומות, תכניות דוגמניות צנומות, שמשדרים שלהיות רזה...

תצוגה מקדימה

חותכת

כבר שלושה חודשים, שהיא חותכת את עצמה. ככה אני  קיבלתי את זה אז מן הראוי שככה זה גם יוצג. תחושות אשמה , כעס, בלבול, חוסר הבנה, אין לי אויר...עם כל זה אני צריכה לצאת מהחדר ולהסתכל אליה בעיניים היפות שלה, היא מסתכלת עלי בתחושת...

מחול של שדים

החיים שלי כרגע הם רכבת הרים. הכפתור של ה"עצור" נעלם בתוך הסחרחורת הזאת של טיפוס במהירות למעלה ונפילה במהירות כפולה למטה. כל צעד קטן. קטנטן, שלהורים אחרים נראה טריוויאלי  אצל הילדים שלהם כמו ללכת לבית הספר, לצחוק מכל הלב,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה