הבלוג של אמא לנערה בהפרעה

girl_interrupted_mom

עדכונים:

פוסטים: 35

החל מספטמבר 2015

 Dawn

עוד לא קראתם את הפרק הראשון? מוזמנים לקרוא – אחת..שתיים…שלוש – פרק 1 של הספר “שחר”

ראש בראש – פרק 3

              גשם ועוד גשם ועוד גשם, וזה לא מפסיק. אבדה לי לחלוטין תחושת הזמן. אני נרדמת וקמה לסירוגין, לא באמת

יודעת מתי יום ומתי לילה. הקטנה צורחת מידי פעם ולרוב הציצי מרגיע אותה. אני כבר מתרגלת לתחושת הרעב

האינסופי. מידי פעם אני לוקחת כמה לגימות מהפחיות הדוחות, גם אליהן כבר התרגלתי. מילדה מפונקת, שאוכלת רק

פילה בקר מדיום רייר ופסטה עם שמנת ופטריות, אני מוכנה לאכול משהו שנראה וגם מריח כאילו מישהו כבר הקיא

אותו.

כנראה שאמא שלי צדקה – מי שרעב אוכל הכל. רק המחשבה החולפת הזאת מכאיבה לי. פיזית. אני מרגישה את זה

כואב בגרון, בבטן, בעיניים בשרירים בכל הגוף. אני נצמדת אל הקטנה כאילו למצוא נחמה אבל זה רק מזכיר לי שהיא

קטנה ואני גדולה ואין להיפך, הוא לא קיים עוד.

              ברגעי ההפוגה של הגשם אני יוצאת קצת לחלץ עצמות, לנשום אויר נעים יותר. הגשם הכבד לקח איתו את כל

הגרגורים המאיימים כאילו הכל הולך להתמוטט שוב, והשאיר אחריו תחושה של נעים ונקי, טרופי משהו. כאילו אני

באמצע איזה יער מלא עצים סבוכים והרבה ירוק, שמתחיל לצוץ בכל פינה כמו פלומה קטנה, כמו השיער על הראש של

הקטנה שעלי.

אני מתרגלת לשקט הזה, הוא אפילו נעים לי במובן מסוים, רק הקטנה הזאת מרימה פה את הדממה ומזכירה בנוכחות

שלה בכל רגע נתון, כאילו אפשר לשכוח ,שהיא כאן. אני אוספת עלים כמה שאפשר, מנערת היטב ואת הגדולים אפילו

מייבשת קצת ומחליפה לנו את המצעים. זה טיפה רטוב אבל לא נורא. בזמן שהגשם מתחזק אנחנו בתוך הכוך, אני

בתנוחת עובר והיא הקטנה צמודה אלי. אני מסתכלת עליה כשהיא ישנה. מצחיק, היא מחייכת מתוך שינה, כאילו יש

איזה זיכרון מתוק שהיא מחזיקה בחלום, אבל לא מגלה. כאילו היא יודעת דבר שאני לא, והיא מתענגת עליו.

              הימים עוברים ומצד אחד אני מבינה שאני צריכה לצאת להתחיל לחפש אוכל, מצד שני כל כך נוח וטוב לי בכוך

ובשקט הזה, שלא ממש בא לי ללכת לשום מקום, בטח שלא למקום שאין לי מושג מה אמצא בו. כמו דובון עצלן כזה

שטוב לו איפה שהוא נמצא, זאת אני שאני מכירה, תנו לי ספה וספר או טלוויזיה והכי הכי קפה ואני מסודרת לעולמי

עולמים בעולמות אחרים, שהספרים מספקים, ואין לי כל רצון או צורך לדרוך רגלי בעולם האמיתי. עכשיו החיים האלה

מאלצים אותי להיות אחרת. הטבע שלי נלחם בטבע של החיים, נראה מי ינצח. בטח לא אני.

              קרניים קטנות של שמש חמימה נשלחות לקרוא לנו, ואני יוצאת עם הקטנה ומתמתחת, לוקחת נשימה עמוקה

עמוקה ועוצמת עיניים. מתענגת על הרגע הקטן הזה מבלי שאצטרך לראות ולהכיר בהרס שסביבי. נדמה לי ששמעתי

רעש אבל כנראה שאני מדמיינת, זה היה לרגע וחלף מיד. כנראה קיוויתי או חלמתי. שקט מופתי פה.

אני מתמתחת היטב ומתחילה לחפש איפה להניח את הקטנה. אני מכינה לה בין שני גזעים של עץ שנפלו מן עריסה.

מניחה מלא עלים שיהיה לה רך ונעים. השמש בדיוק מגיעה לחלק של הרגליים שלה הקטנטנות. אני מרימה את הראש

להסתכל עליה. הלב שלי מחסיר פעימה. גועל נפש, הנחתי אותה כשהראש שלה כמעט ונוגע במה שנראה כמו ראש

של מישהו. כנראה שהעץ נפל עליו אבל את המשך הגוף אני לא רואה, שוב תחושה של גועל עולה בי אני לוקחת עלה גדול

ומרימה את שארית הראש הכרות ומודה למזלי הטוב – לא זה לחלוטין אירוני שנאמר הזוי, שאני בכלל מודה למשהו

ובטח למזלי “הטוב” – על כך שאין לו עיניים וזה רק מזכיר ראש ולא באמת ראש שלם כרות, לא יודעת אם הייתי עומדת

בזה, מצד שני מה היו יכולות להיות האופציות שלי?

אני מעיפה אותו הרחק כמה שאני יכולה וחושבת לעצמי כמה מהר אנחנו יכולים להתרגל לגועל כשאין לנו ברירה, אילו

מישהו היה אומר לי שבועיים קודם שזה מה שיקרה לי, כל פיסה קטנה מכל מה שקרה עד עכשיו, הייתי צוחקת לו

בפנים ובטוחה שהוא פסיכי. אני פסיכית?

              אני מתיישבת לידה על העץ ומתחילה לקושש לי עלים ולראות אם אני מצליחה להכין לי נעליים. כלום לא הולך,

אין פה ענפים מספיק חזקים אז אין לי איך לקשור עלים ככיסוי לרגליים. אני מתרוממת בתסכול ומסתכלת סביבי קצת

יותר לעומק. ת’כלס אם מצאתי ראש כרות, אני בהחלט יכולה למצוא גם רגליים ובטוח גם נעליים. באיזו קלות

המחשבה המזעזעת הזו עוברת לידי, אני שוב מופתעת. בצעד נועז אני מחליטה ללכת ולחפש, מן הסתם הרגליים של

האיש הזה לא צריכות את הנעליים בדיוק עכשיו. אני מחפשת ומחפשת ונעליים אני לא מוצאת. כל מיני דברים אחרים

אני דווקא כן מוצאת. תיק גב, רצועה של בד עבה כמו של תחתונים אבל לא כזה אלסטי, זהו בינתיים, גם משהו. את

הרצועה אני קושרת סביב למותניים שלי עם הסדין, אמנם אני כבר לא מדממת אבל בכל זאת אני מרגישה יותר בנוח לא

להישאר לגמרי ערומה, כנראה ששנים ודורות של חינוך הביאו לזה. אני נדהמת כמה אני רזה יחסית ומדולדלת,

הרעב עושה את שלו, ומה שפעם היה כל כך חשוב לי, להוריד במשקל, היום נתפס כזניח, חסר משמעות ומוזר, גם  זא

מחשבה שחולפת לי בראש, כל מה שידעתי, רציתי, חלמתי, כל זה איננו עוד.

              שוב רעש, זה לא באמת רעש, כמו רשרוש של העלים אבל אין רוח שמעיפה אותם, רפרוף לרגע ונגמר, אפילו

קשה להתעכב עליו ורק בגלל ששקט פה כל כך זה מורגש אני מסתובבת לכיוון הקול, זאת הקטנה, היא מזיזה את

הרגליים שלה במרץ ומסתכלת על עלים שזזים לידה, ופתאום קול, כמו גרגור קטן, אני בהלם, מסתכלת עליה זאת היא,

עם העיניים הגדולות הירוקות שלה מסתכלת לי בעיניים ומגרגרת. אני מנסה לחכות אותה אבל זה לא נשמע אותו דבר.

היא נעצרת עם הרגליים ומסתכלת עלי ומחייכת. הלב שלי מפרפר מאושר, אני אפילו לא מבינה למה, פעם ראשונה שאני

מרגישה צורך בכלל לדבר אליה, פעם ראשונה שאני מבינה שהיא יצור אנושי ולא מחויבות או גור קטן שבשבילו או אולי

בגללו צריך לחיות ולהתאמץ.

“בובה שלי? שחר?” אני מנסה בהיסוס

היא מגרגרת אלי בתשובה ומחייכת ובין רגע אני והיא אחת, היא מסתכלת בעיני ואני בעיניה והלב שלי מלא. אני לא

חושבת על כלום מלבדה, כמה היא חמודה. אני נמסה.

“יפה שלי, אל תדאגי, אני דואגת בשביל שתינו, אנחנו נסתדר, אל תדאגי” אני חצי לוחשת, חצי אומרת.

היא בוחנת אותי רצינית, כאילו מבינה.

אני מרימה אותה ופעם ראשונה פשוט מחבקת. זה לא להרים לגרפס, זה לא להרים כדי להתקדם ולחפש אוכל או לינה

או כדי להרגיע אותה. זה ממש חיבוק. של אהבה. אני אוהבת אותה? תחושה מוזרה, מסכנה, אולי לא כדאי לאהוב

אותה, כל מי שאני אוהבת כנראה מת, אולי לא כדאי לה, אולי לא כדאי לי?, זה בשליטתי בכלל? כמה זמן נשרוד את

העולם הזה החדש בלי אוכל? הרגע נגמר.

אני מגרשת כל מחשבה רעה עם פרקטיקה.

מניחה אותה בחזרה בעריסה המאולתרת, היא לא פראיירית היא צורחת אבל אני מנסה להתעלם ולהמשיך לחפש

דברים. אין מה לעשות, אני חייבת להתקדם. אחרת באמת לא נצליח לשרוד.

thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture/

עוד מהבלוג של אמא לנערה בהפרעה

תצוגה מקדימה

"הפרעות אכילה" לא מה שחשבתי

     עד לפני שלוש שנים גם אני, כמו הרבה האנשים, שאני מכירה, הייתי משתפת כל פוסט בפייסבוק, שמדבר בגנותם של חנויות, פרסומות, תכניות דוגמניות צנומות, שמשדרים שלהיות רזה...

תצוגה מקדימה

חותכת

כבר שלושה חודשים, שהיא חותכת את עצמה. ככה אני  קיבלתי את זה אז מן הראוי שככה זה גם יוצג. תחושות אשמה , כעס, בלבול, חוסר הבנה, אין לי אויר...עם כל זה אני צריכה לצאת מהחדר ולהסתכל אליה בעיניים היפות שלה, היא מסתכלת עלי בתחושת...

מחול של שדים

החיים שלי כרגע הם רכבת הרים. הכפתור של ה"עצור" נעלם בתוך הסחרחורת הזאת של טיפוס במהירות למעלה ונפילה במהירות כפולה למטה. כל צעד קטן. קטנטן, שלהורים אחרים נראה טריוויאלי  אצל הילדים שלהם כמו ללכת לבית הספר, לצחוק מכל הלב,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה