הבלוג של אמא לנערה בהפרעה

girl_interrupted_mom

עדכונים:

פוסטים: 26

עוקבים: 20

החל מספטמבר 2015

Dawn

אחת, שתיים, שלוש….

עכ-שיו, תל ח צי, ח-זק, יופי, ככה, כל הכבוד, תנשמי עמוק, תנוחי לרגע, תכף מגיע עוד אחד, יופי, את מרגישה אותו? עוד לחיצה והראש שלה בחוץ. עכ-שיו, יופי, לא ללחוץ יותר, תנשמי….

הראש מסתובב לי, בא לי למות, יש ריח של דם באוויר, דחוס, יש פה איזה חתול שצורח. שמישהו יעצור את זה כבר, הצרחות שלו משגעות אותי. כואב לי כל הגוף, אני מריחה דם.

הפטמות כואבות לי, משהו מושך אותם חזק, שואב אותי, זה הראש שלה? איזה עדינה היא? איזו קטנה. מסכנה.

יום שישי אצל ההורים שלי רעש והמולה כרגיל, דני מגיעה מהצבא, קרבית כזאת, שובבה, לוק של חי”רניקית, מפזרת שמש בבית, ענבל במטבח עם אמא, עושה כלים תוך כדי שיחה איתה. אמא כרגיל מפרפרת בין הסירים לניקיונות אחרונים וסידור השולחן. בין לבין צועקת על אבא שיעלה כבר להתלבש, אנחנו מגיעים.

אני. להלן הלוויתן, גם כשאני לא בהריון אני שמנמונת, מן פיל קטן בצורת אדם, ועכשיו בסוף חודש תשיעי אני בהחלט ליוויתן.

נכנסת בקושי, נתמכת ביוסי כדי לעלות במדרגות שמגיעות לכניסה. לדעתי ארוחות ערב שישי אצלנו כנראה לא שונות מכל בית אחר, אבל תמיד נדמה לי שאצלם כולם יושבים בכייף ליד השולחן, אוכלים תוך כדי שיחה ערה וכיפית, נהנים.

אצלנו? הבלאגן חוגג. אמא מתרוצצת, לא יושבת לרגע, מגישה, מפנה, לא מספיקה לטעום כלום, דני שוב שופכת את קנקן המים על השולחן…ערב שישי, ברגיל…רק ש….לי ירדו המים.

אני מלטפת את הראש הקטן הזה, יש לה שערות עדינות עליו, לא ממש פלומה אלא שערות דקות, קצרות….יש לה ריח של חדש. תינוקת.

אני לבד בחדר, המיילדת כבר טסה לעזור לאחרת ויוסי הלך להביא את הדברים שארזנו בקפידה מהאוטו, מה לא שמתי שם בתיק, בגדים לתינוקת, חיתולים, מגבונים, בקבוקים, לא סומכת על אף אחד שייתן לי כלום וגם לא רוצה, אני מתה שיעלו אותי כבר למלונית. כן, כן, כזאת אני. מפונקת. נראה לכם שאתם הראשונים ששמתם לב?

אלוהים ישמור, מה זה הרעש הזה? כמו גרגור של חיה רעה, הולך ומתקרב חזק. מפחיד נורא. אין לי אויר לנשום, הכל מתפורר מסביבי….יש ריח של דם באוויר.

 

יש בחיים האלה המון סוגים של שקט, יש שקט של רוגע, שלווה, נינוחות – כמו הרגע הזה שאני עומדת על נק’ הר גבוה מול נוף יפה, מביטה על הכל מלמעלה, שקט כזה שהאוויר שם מלטף אותי ואומר לי שעכשיו מנוחה, ויש שקט של לפני…שאני כבר על צוק ומשם תגיע רק נפילה ותהום.

ויש שקט שהוא הכל חוץ משקט. שמרוב השקט יש כל כך הרבה רעש שאני כבר לא ממש יודעת איפה השקט התחיל ומתי הרעש הזה ייגמר כבר.

קשה לי לקום, הבומים הגדולים, הפיצוצים והרעש נגמרו מזמן, ועכשיו נשארתי עם שקט. מוזר. זה שקט שאני לא מכירה בדיוק אבל משום מה אני מכירה אותו טוב מאוד.

אני מבינה שאני נמצאת בתוך חלל כלשהו. קטן, לא גדול. מחניק תופת. אבק בכל מקום ומסביבי אבנים גדולות. חה, איזו בדיחה, אני. שלא יצאתי מעולם לטיול תחת כיפת השמיים, שמלון בדרגת תיירות שפחותה מ-5 כוכבים דלוקס לא היה שווה בעיני, תקועה על הריסות בתוך כוך של אבנים שמכסה אותי שמיכה עבה של אבק כדי שלא יהיה לי קר.

אני בודקת אם היא נושמת, לא יכולה לראות אותה – ואולי עדיף, אני מגששת, מרגישה פנים. אני נושפת חזק עליה, אם אני מלאה באבק אז בטח גם היא.

הנה אף קטן, ופה שנפתח לעברי, מושך בחזקה אליו את האצבע ויונק.  אני מנסה להתרומם קצת ומתחילה למשש את עצמי. היא בטח רעבה. אני נוגעת בבטן שלי, מרגישה כאילו יש שם מן בלון מדולל שפיצצו לו את האוויר. אני רעבה, יותר מזה אני צמאה. אני מבינה. יש משהו חשוב יותר, גדול יותר ממני. סליחה שאני מפוצצת לכם את הבועה אבל כרגע כל מה שאני מרגישה זו חובה. אני במצב “טייס אוטומטי”, מגששת, מצמידה, מאכילה, מלטפת, אוטומט. ככה צריך. זה אינסטינקט חייתי. אין פה שום רגש. כבר אמרתי לכם שיש לה שיער?

בתוך כל החושך אני מנסה למצוא אור. לראות קצת. להבין מה קרה אחרי כל הרעש והפיצוצים…

הנה מיטה, אני מורידה רגל כשהיא עלי ואני מחזיקה אותה יונקת – כמה שהיא קטנה זה מפחיד.

אין ריצפה ישרה, יש אבנים קרות, מוזר כאילו אני דורכת על אדמה.

אני מורידה רגל שניה, קשה לי לקום כי היא עלי.

אני מוותרת בינתיים.

אנסה שוב יותר מאוחר

נראה לי שישנתי.

לא יודעת מה העיר אותי האם זה הרעב? הכאבים? תחושת הלכלוך הבלתי נסבלת או קרן האור שפתאום הסתננה פנימה?

העיניים מתרגלות מעט לחשכה ואני מנסה להסתכל עליה, על הקטנה. אני סקרנית ממנה מאוד. אף פעם לא החזקתי יצור כל כך קטן, אולי פעם ארנב, כשהייתי ממש קטנה. האמת היא שאני פוחדת להסתכל מסביב, אני מבינה שמשהו נורא קרה מסביבי ואני גם לא ממש שומעת רעש או איזה קול שיעיד על כך שיגיעו לעזור לי.

קיוויתי בחלק מסוים שלי שזאת לא המציאות, למרות שידעתי, שאין יותר מציאות ממה שאני חווה עכשיו.

אני מורידה את הראש שלי אליה, היא עם עיניים עצומות. הפה שלה צמוד צמוד לפיטמה שלי הכואבת. היא רגועה, כאילו כלום לא קורה סביבה שום דבר חריג. איזה מוזרה.

אני מניחה אותה לצידי בעדינות על המזרן שעליו אני נמצאת. זה של בית החולים. אין קול מסביב ואין תזוזה. מעניין מה קורה בחוץ.  איפשהו רחוק יש אור שהולך ונהיה בהיר יותר ויותר, אני מנסה לקום מהמזרן עם הכותונת המזעזעת של בית החולים שעדיין עלי. כמויות של דם נשפך ממני, סממנים של הלידה,  סליחה שאני מגעילה אתכם, אין לי עם מי לדבר כרגע ואתם הקולות שלי בראש. תצטרכו להתמודד. ומצד שני אם אתם הקולות שלי אז אתם כבר יודעים כל מה שאני יודעת….אני משתגעת?

אני מצליחה לעמוד.

אין מצב שאני מורידה את הכותונת, כשיגיעו לחלץ אותי לא יתפסו אותי ערומה. יש גבול.

אני עוזרת אומץ להסתכל עליה שוב.

היא נחמדה נראית. רגועה כזאת.

אני מסתכלת מסביבי פרקטית. אי אפשר לפגוש את מי שיציל אותי עם דם בין הרגליים. אני מנסה להסתגל עוד קצת לחשכה כדי למצוא משהו להתארגן בעזרתו. לאכול, קודם כל, לשתות, להתנקות. אחר כך יביאו לי הכל אני בטוחה, נעליים, בגדים, רק מתי זה יהיה אין לי מושג ואני באמת מקווה שזה יהיה מוקדם ולא מאוחר. למרות שלא שומעת שום קולות בדרך. רק השקט הזה.

אני מגששת עוד קצת בתוך החושך סביבי ומוצאת שקית אינפוזיה מלאה בנוזל שקוף, יופי, איך אפשר לפתוח את זה?

חחח…ממש הישרדות, אני לוקחת חתיכת אבן מהרצפה ומנסה לפצוע את השקית. זה לא כזה קל כמו שזה נשמע. בסוף הנחישות עובדת. אני טועמת. גועל נפש, אבל זה מה יש.

אני משאירה מעט מהנוזל שיש בשקית. מורידה את הכיסוי מהכרית מנערת היטב ומטפטפת את הנוזל על הקצה של הציפית, מנגבת את עצמי. גם הסדין של המיטה נראה לי סבבה אני מזיזה את הקטנה ומורידה חצי ועוד חצי של הסדין ומכינה לעצמי מן חיתול לחלק התחתון של הגוף. קושרת בשני הצדדים שלא יפול. בכל זאת הרגשה יותר טובה ונורמלית להיות קצת יותר נקייה ואסתטית.

אני לוקחת אותה לידיים שלי היא זזה באי נוחות כל פעם שאני מרימה אותה. אני לא ממש טובה בזה, בלהיות אמא, אבל היא לא בוכה, כבר טוב.

אני מתקדמת לאט מאוד לכיוון האור, אין באמת ריצפה ואני גם לא ממש רואה טוב איפה אני דורכת, כפות הרגליים כואבות לי, מתחתי הריסות ואני מנסה ללכת במקומות היותר ישרים. האור הולך ומתקרב הוא לא חזק אבל ברור. ערפל מטורף, לא רואים כלום מעבר, רק אור רך. אני מניחה רגל אבל אין שם משהו מוצק מתחתי. אני מחזירה את הרגל למקום בטוח. אני מורידה ראש, היא מסתכלת עלי בעיניים פקוחות ירוקות ירוקות

מפחידה, חמודה, למי היא דומה?

ממש לא רואים כלום מעבר למקום בו אני נמצאת.

צר- חות.

אימאל’ה איך שהיא צורחת.. אפילו לא הבנתי מה קרה שהיא צורחת ככה. אני נסוגה מעט אחורה, מתיישבת על הריסות של אבנים. ש….בבקשה תירגעי, הקול שלי מוזר לי בתוך השקט הזה, חזק. תכף יבואו לחלץ אותנו – אני באמת מאמינה בזה? לא בטוחה, לא נשמע כאילו יש מישהו שבדרך, לא קולות של משטרה, אמבולנס, אני בבית חולים אחרי הכל, אין קולות של כלום. מוזר, אפילו ציפורים אין. רק הקול שלי, חזק וברור, מנסה להרגיע. אותה? אותי?  אני מצמידה אותה אלי לינוק היא לא רוצה. מה עושים איתה עכשיו? היא מתפתלת באי נוחות אני מנסה כל מיני תנוחות שונות כלום לא משנה לה. צו- ר- חת.

אז אחרי הכל אני באמת לא טובה בלהיות אמא. בינינו ידעתי את זה עוד קודם. אפילו להרגיע את הילדה שלי אני לא יודעת

ממש אינסטינקט אימהי יש לי….

במגושמות האופיינית לי אני מעבירה אותה מתנוחה לתנוחה עד שלבסוף היא עושה גרפס ונרגעת, נראה היה כאילו לקח לה יובלות להירגע…פו….הבהילה אותי נורא עם הצרחות שלה.

עכשיו היא סתם מסתכלת עלי רגועה. מה אני עושה איתה?

אני מנסה לחייך אליה, חיוך עקום יוצא לי.

אני מהופנטת. מסתכלת עליה, על הפנים שלה, על כמה היא קטנה, על מעט השערות שעל ראשה,  לא רואה מסביבי כלום כרגע.

רק אני והיא.

והשקט מסביבנו.

 

אני רעבה. נראה לי שמעולם לא יצא שכל כך הרבה זמן לא אכלתי.

אני חייבת לקום למצוא משהו לאכול. האור נהיה חזק יותר והערפל מתחיל להתפוגג. אני מנסה להבין איפה אני נמצאת. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא הלידה וזה שנשארתי איתה בחדר לבד כשכולם הלכו כל אחד למקום אחר. אני מדמיינת? זה הכל בראש שלי? איפה כולם? איפה בית החולים? אני נמצאת כאן במן כוך כזה כשסביבי תהום, לפחות זה מה שנראה לי כי עדיין יש קצת ערפל וקשה לראות. אני עדיין עם הכותונת של בית החולים והחיתול המוזר שיצרתי לעצמי, ויש אותה. אז אני כנראה לא מדמיינת שילדתי. אני משתגעת?

פעם ראיתי סרט על אדם שחולה בסכיזופרניה, נדמה לי, והוא ראה דמויות מוחשיות שדיברו אליו ואמרו לו לעשות כל מיני דברים והוא חווה אותם כמציאות. האם גם אני חווה מציאות שאינה נמצאת? האם הכל בראש שלי ואני חיה בעולם משלי?

אז אני לא רואה אנשים ולמרות שאני מדברת אליכם, ברור לי שאתם לא באמת קיימים במציאות, מה עושים?

אני עדיין רעבה.

חייבת לחפש אוכל, להתנקות. בטח גם את הקטנה הזאת צריך לנקות. אין איפה להניח אותה כרגע. כל מה שאני רואה כאן זה אבנים גדולות.

אני נכנסת פנימה חזרה לכוך החשוך ממנו הגעתי. שם הייתה את המיטה אולי נמצא שם  עוד דברים שיכולים לעזור לי. הרי בטוח אני לא לבד. בטוח שמישהו בדרך לעזור לי.

אני מנסה לכווץ את העיניים ולראות יותר טוב. מלא אבנים אבל לא יותר מזה. ממשיכה לגשש. אני מוצאת עוד סדין של מיטה וציפית של כרית, גם טוב. יש פה גם קופסא קטנה, כמו פחית, אקח גם אותה, נראה אחר כך מה זה.

אני חוזרת אל האור, הקופסא מתבררת כמשקה להשלמת תזונה. אני פותחת ושותה. איזה דוחה, אבל עוזר לפחות לרעב. אני לוקחת נשימה עמוקה. מתיישבת ושמה את הקטנה על הרגליים שלי הפשוטות. בעדינות מורידה את הבגדים שיש עליה ורואה חיתול קטן ומתוק. אף פעם לא ראיתי כזה גוף קטן. היא מרימה קול מחאה, אולי לא נעים לה להיות ערומה. כמוני, גם אני תמיד לא הרגשתי בזה בנוח. אני מורידה את החיתול המלוכלך ומנגבת אותה עם המכנסיים שהיו עליה, איכ. עשתה עלי פיפי…איזה גועל.. אני מתה להתקלח. אני עושה כל תנועה לאט, נורא פוחדת לגעת בה, שלא אשבור אותה או משהו.

התחושות שעוברות בי עכשיו מרצון מטורף להקיא את הגועל שהכנסתי לפה ועד להפרשות המגעילות שעלי והפחד שלי מלשבור אותה, אני מנסה להדחיק את כולן. מתרכזת בעשייה.

מחזירה אליה את החולצה ומנסה מהציפית של הכרית שמצאתי לאלתר לה איזה כיסוי במקום החיתול.

את הסדין שמצאתי אני קושרת היטב בלולאה סביב הצוואר שלי ומכניסה יד. ככה היא מעורסלת עלי נראה שטוב לה, היא עוצמת עיניים.

אני מתקרבת שוב אל האור ובפעם הראשונה אני מרימה ראש ומסתכלת סביב. ריח רע מכה בי, מעלה בי קבס, מגעיל.

כבר אין ערפל.

אני רואה עד לרחוק, אין שום דבר באופק, אין שום בניינים מסביבי, רק הריסות, לא רואים כבישים, לא אנשים, לא מכוניות, והשקט הזה.

אני עומדת בקצה, עם כותונת בית החולים והסדין חיתול שיצרתי לעצמי. ניצבת מעל ההריסות והקטנה מעורסלת עלי בתוך הסדין.

קשה לי לתאר לכם את הלחץ הזה בבטן ובלב. כמו חור שנפער, אני רוצה כל כך לבכות אבל… כלום לא יוצא. מסתכלת בשוק סביבי, אני מודה אני פשוט בהלם. לא מאמינה. זה נראה לי כמו הזיה מוזרה, למרות שהראש מודיע לי שזאת המציאות.

מה קורה פה? איפה כולם? איפה העולם? בתים, כבישים, אין כלום, אני רואה אבנים גדולות ומלא הריסות. יותר מזה העיניים שלי לא מסוגלות להכיל כרגע.

אני מסתכלת רחוק ומאמצת עיניים עד לקצה הרחוק ביותר הכל אותו דבר. והשקט הזה.

אני רוצה את אמא שלי.

אני מתיישבת על הקצה עם הרגליים באוויר. אני לא באמת יכולה ליפול כי זה לא גובה רב, אבל יש תחתי אבנים, צריך להיזהר כדי לרדת. אני רוצה לרדת? לאן אלך? אני אפילו לא מבינה איפה אני נמצאת.

ייאוש, חוסר אונים, פחד. מה אני עושה עכשיו? מה פשר כל הדבר הזה? איך זה יכול להיות? זה באמת קורה? אני באמת לבד? מה אני אעשה לבד עם תינוקת בת יום או יומיים במקום שאין בו כלום מלבד הריסות?

נראה לי שאני יושבת באותה תנוחה כבר שעות. כבר מתחיל לכאוב לי הגב. היא מעוררת אותי בצרחות שלה. אני מורידה את היד בתוך הכותונת ומקרבת אותה אלי לפיטמה. אני בשוק שהבנתי מה אני צריכה לעשות. מציצה עליה יונקת, רגועה, היא מושכת את הפיטמה בגמיעות קטנות אבל נחושות. היא רוצה לחיות. אני לא יודעת.

אני צריכה לחיות, חייבת, היא לא תשרוד בלעדי. תחושת האחריות מכה בי כמו אגרוף לבטן.

אני לא לבד בעולם.

אני אמא.

אמא של…

עוד אין לה שם. חשבנו אני ויוסי בזמנו על כל כך הרבה שמות שניתן לה וכל שם שחשבנו עליו לא התאים רציתי לראות אותה כדי לדעת מי היא. אני מציצה אליה מבעד לכותונת.

שחור. זה מה שעולה לי בראש. החור שנפער לי  בין הבטן ללב זועק שחור. הכל שחור. אין טעם לכלום. אין כלום. לא עולם, לא תקווה, כנראה שאין אף אחד בדרך להציל אותך. שחור.

אני לא רוצה להקשיב לקול הזה. אני חייבת למצוא את האור בתוך כל השחור הזה.

ואז אני מבינה.

מסתכלת עליה בחיוך.

אני אקרא לך “שחר” אני אומרת לה בקול. הקול שלי רך אבל חזק וברור בתוך כל השקט שסביב. היא נעצרת לרגע, נבהלה, וממשיכה לינוק, כאילו זה דבר שבשגרה.

“את השחר שלי, שעולה מתוך כל השחור”. “את שלי ואני שלך”.

שחר.

 

 

 

 

thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture/

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של אמא לנערה בהפרעה

תצוגה מקדימה

"הפרעות אכילה" לא מה שחשבתי

     עד לפני שלוש שנים גם אני, כמו הרבה האנשים, שאני מכירה, הייתי משתפת כל פוסט בפייסבוק, שמדבר בגנותם של חנויות, פרסומות, תכניות דוגמניות צנומות, שמשדרים שלהיות רזה...

חותכת

כבר שלושה חודשים, שהיא חותכת את עצמה. ככה אני  קיבלתי את זה אז מן הראוי שככה זה גם יוצג. תחושות אשמה , כעס, בלבול, חוסר הבנה, אין לי אויר...עם כל זה אני צריכה לצאת מהחדר ולהסתכל אליה בעיניים היפות שלה, היא מסתכלת עלי בתחושת...

מחול של שדים

החיים שלי כרגע הם רכבת הרים. הכפתור של ה"עצור" נעלם בתוך הסחרחורת הזאת של טיפוס במהירות למעלה ונפילה במהירות כפולה למטה. כל צעד קטן. קטנטן, שלהורים אחרים נראה טריוויאלי  אצל הילדים שלהם כמו ללכת לבית הספר, לצחוק מכל הלב,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה