הבלוג של Liat Farber

גילוי נאות

בת 28, דתיה-לאומית ואף ירושלמית. מסתובבת הרבה בין הפה לשם, מוזמנים להצטרף לשיטוטים.

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מאוקטובר 2011

בסיפור הזה יש את כל המרכיבים של אגדה מוצלחת: עלמת חן בשמלה לבנה, חלום ישן, דמויות רכות שרות ורוקדות, רגע שיא מרגש וספר תורה. בעצם, שלושה ספרי תורה.

והסיפור הזה מתחיל עוד כשהייתי נערה מורדת המאריכה חצאית ושרוולים בניגוד לרצונה של אמא. הרצון לחיות כיהודיה מקפידה במצוות שיגר אותי שוב ושוב להיחבט בתקרה (וזכוכית זה כואב!), מכיוון והתחום היה תפוס. גברים היו כאן קודם, אנא המתיני בחוץ או מצאי לך אג’נדה חלופית. בחרתי לאחוז בהסברים סובלימטיביים שסופקו על ידי סוללת מחנכים (ומחנכות!): אני לא זקוקה לזה בשביל להתקרב לאלוהים, יש לי דרכים אחרות וייחודיות, ואפילו מזל ש”ניצלתי” מהחובה המעיקה הזו. אבל החובה הזו הייתה רצוני העז, ומשהו בפנים בער.

הקושי פשט ולבש צורות: רציתי לקדש על היין בשבת, להדליק נרות חנוכה, ליטול ארבעת המינים. רציתי להרגיש חלק מהיהדות שלי. התסכול תמיד השתלט עליי בשמחת תורה- לכאורה, זמן שמח במיוחד, כולם שרים ורוקדים, ברקע מחלקים יין וממתקים. בפועל- הבטתי בקנאה בעזרת הגברים השוקקת חיים- שם התקיים עולם תוכן עשיר שלא הייתה לי הרשות לגעת בו- שם שכנו ספרי התורה, שם ברכו את המתפללים, שם נעטפו הילדים והנערים בטלית, בעוד שעזרת הנשים סערה בעיקר סביב הידחקויות אל עבר המחיצה, לנסות ולראות טוב יותר את אבותינו, אחינו ובנינו.

הייתה שנה בה העברתי ספר תורה אל עזרת הנשים. הרגשתי נועזת ופרועה, ספגתי בהנאה את הביקורות- הנה עשיתי מעשה! הנה מתחיל שינוי! כמה מעט אנו צריכים על מנת להשתיק את ההשתוקקות.

והנה הבוקר, באה תשובה לשנים של דחייה וצמצום. במבנה לא מפואר, בפורום לא גדול, התכנסה עזרת נשים לחגוג את שמיני עצרת ולשמוח בתורה. המניין על טהרת הנשים מתקיים כבר שנים בצניעות שאינה שיווקית מכיוון ואינו בא להתריס או להציג עצמו לראווה, אלא פשוט נותן מענה לצורך. ומי שנצרכת- תמצא דרכה אליו.

מגע היד הנשי הורגש בכל חלק וחלק של התפילה. בזמן שהגברים נוהגים להקיף את הבימה 7 פעמים בשירה קולנית, כאן עצר מעגל הנשים לנשימה עמוקה של תוכן יהודי ואישי לפני תחילת כל הקפה של הבימה. זו פעם ראשונה בה חשבתי על משמעות ההקפות, על האישים להם הוקדשו וכיצד זה נוגע לי. נשים הביאו את עולמן הפנימי, דיברו מהראש ומהבטן, ותוגמלו בחיבוק גדול מהקהל. עשר דקות מרגע שהגעתי וכבר הרגשתי בנוח. הרגשתי שייכת.

כאשר הכריזה מישהי מאי-שם כי כעת תתחיל העלייה לתורה, מעט נבהלתי. האם יבקשו ממני לקרוא? אני לא יודעת לקרוא בתורה, אני לא יודעת לגלול ספר או להניף, לא יודעת איזה ברכה אומרים לפני או אחרי, לא יודעת אפילו איפה עומדים! וחשבתי: זו הדת שלי. זו מסורת אבותיי. אני הולכת לבית הכנסת כבר 29 שנים, ואין לי מושג כיצד קוראים בתורה. מעולם לא לקחתי חלק באמת. ועוד חשבתי: בתי בת השנתיים מורגלת לעמוד ליד ספר התורה הרבה יותר ממני.

ניגשתי בחשש לדוכן. לחשתי שזו הפעם הראשונה שלי, ונעניתי בחיוך ובהסבר מדויק וברור לגבי כל פעולה. התרגשתי. אני עדיין מתרגשת לכתוב את זה. לראשונה בחיי, אחרי שנים מאחורי מסך, אני ממש עומדת ליד הבימה. אני עוקבת בעיניי אחרי קריאתה של האישה שלצידי, אני מברכת, מברכים אותי. אני מנשקת את ספר התורה. וגם דומעת.

ועוד כמה נקודות זכות: את הברכה לכלת בראשית הקריאה חברתה בנעימה מיוחדת, ברכה אישית שנכתבה במיוחד עבורה, חרוזה, מלאת איחולים רגישים ומקיפי כל תחום (החל מ”נחת ממשפחתך” ועד ל”הצלחה במחקר באוניברסיטה..”). בברכת “כל הנערות” חיבקתי את בתי מתחת לחופת טלית וברכתי אותה, יחד עם שאר האימהות, באמירת פסוקים ובשירה. חלק מהפיוטים שהושרו או נאמרו, נכתבו על ידי נשות הקהילה כמענה וכתוספת לפיוטים הזכריים הקיימים, ועוד ועוד זכויות קטנות.

החוויה הייתה מכוננת ומעצימה. יש לי מקום ביהדות שלי, בבית הכנסת שלי, והוא אורתודוקסי וכפוף להלכה. אני לא חייבת לשבור את הכלים או לפרוש מהציבור כדי להנכיח את עצמי במציאות היהודית הדתית. ואין כאן פשרה אלא אלטרנטיבה העולה בהרבה על מקורה. הנגיעה הנשית, העדינה היא מה שחסר כ”כ בבתי הכנסת הטכניים שלנו, והנה נמצא התיקון, אם רק נאפשר לו לקרות.

עוד מהבלוג של Liat Farber

תצוגה מקדימה

כשאת בהריון לאף אחד לא אכפת מה יש לך לומר. הגוף מדבר בעד עצמו.

"ליטל, תני לה לעבור, את לא רואה שהיא בהריון?" כך, ערס מהזן הרגיש והמתחשב נזף באשתו שהייתה שקועה בבחירת צבע לשיער וחסמה את דרכי לשמפו. אני דווקא לא מיהרתי ולא הפריע לי לעקוף אותה, אבל מי שואל אותי בכלל, הרי הגוף שלי מדבר בעד...

תגובות

פורסם לפני 8 years

למה כ"כ קשה לי עם יום השואה? (לא מה שאתם חושבים)

אולי אלו השירים ברדיו. נוגים ואיטיים, כאילו דורשים מאתנו ללכת לאט, לחשוב פחות, להיות קצת פחות, לפחות ליום אחד. ואולי זה הפאתוס. אנשים בלבוש של חשיבות עצמית, מסכת רצינות מתבקשת וקמטי עצב פוטוגניים מנסים להסביר לי שחזון....

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

סטרס חגים

גילוי נאות ראשון: אני אוכלת מלפפונים חמוצים בסתר. כן, אני בהריון, שוב הוכחתם שאי אפשר להסתיר מכם כלום, אתם יודעים עליי הכל, מנחשים אותי כמו את סרט ההמשך שייצא לשרק בקיץ הבא. ובדיוק בגלל זה אני אוכלת אותם בסתר. עייפתי מלדגמן...

תגובות

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה