הבלוג של גיל שלו

gilshalev

מרוקאי לבן. בלי כיפה, עם זקן. לא שונא, רק אוהב. מבלבל ת'אויב. לא ימין ולא שמאל. ללא "צד" בגדול. לא שייך למרכז. לא עומד למכרז. עם מקלדת ביד. וסיגריה בצד. לא חרד מהשם. מאמין ונושם \\ הארכיון בתהליכי עדכון!

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מספטמבר 2015

(פורסם לראשונה ביולי 18, 2014)

רציתי לפתוח בשלום, אבל אין שלום. חשבתי על הפסקת אש, אבל גם זה הפך למילה גסה, אז אולי אפתח באהלן? לא, עוד יחשדו שאני אוהב חמאסניקים… אולי פשוט אתחיל.על הקרקע לוחמים מחרפים את נפשם בשליחות הממשלה. באויר בין אלפי הרקטות והטילים, טסים להם מטוסי חיל האויר ומוציאים לפועל את פקודות הקרב שלהם. בישובי ישראל אזרחים נמצאים תחת אש טילי החמאס, ובעזה יושבים אחרים וסופגים את אש צה”ל. לזה קורים מלחמה.

ברקע, ובעיקר בפייסבוק, מתנהלת מזה כמה שבועות אחת השיחות האלימות, המבישות ומהמפחידות בתולדות הרשת. והשיחה הזו מתנהלת בין ישראלים לישראלים.

החל ב”קמפיין הנקמה” בעקבות מציאת גופות שלושת הנערים הישראלים שנרצחו. המשך בויכוחים הרבים סביב הירצחו של הנער הערבי בירושלים ובעוד אנחנו מדברים – במריבות אינסופיות סביב המבצע בעזה.

וככל שהשיח אפשרי דרך המדיה הזו (רשת) כך רמתו יורדת במהירות מופרזת שעלולה להביא לאובדן שליטה ולאסון, לא פחות.
כל מי שידו משגת, עושה לוג-אין לפייסבוק ושופך חמתו על הגויים. אופס. לא גויים, על אלה שעד אתמול קרא להם אחים.
לפי מה שקורה ברשת (ומחלחל במהירות לשטח), בימים אלה אסור להביע דיעה שונה מאשר המסר הרשמי של ממשלת ישראל. בעצם מותר. רק אם זה יותר ימינה מביבי.
כל מה שנוטה שמאלה, נתקל בקללות, נאצות, איומים מכל מיני סוגים ולאחרונה גם באלימות פיזית.

הנה ניסוי קטן –

נסו בזמנכם החופשי להביע אמפטיה לילדים פלסטינאים בעזה. נראה אתכם. התגובות יגיעו צ’יק צ’ק. התגובות המתונות יתחילו ב “ומה עם הילדים שלנו?” בתוספת קללה או שתיים, ככה, על הדרך. הפחות מתונות ישלבו אלמנטים של איום, או המלצות לסדר היום כגון “לך לעזה עם החברים שלך מהחמאס!”

ובסך הכל מה אמר הבנאדם? שצר לו שמתים ילדים? איזה יחסי ציבור טובים מזה יש? הנה, העולם האנטישמי רואה ישראלי הומני. זה שאותו אדם הביע צער על הרג ילדים, לא אומר שהוא לא מגנה פגיעה או איום על ילדים ישראלים… זה בסך הכל אומר את מה שזה אומר… ילדים לא נולדים שונאים. לא ילדינו ולא ילדיהם.

ונניח שאמר משהו יותר מזה. נניח שטען שישראל שוגה, והמלחמה לא מוצדקת, ועוד ועוד… אז אמר. הרי אנחנו מדינה דמוקרטית, לא? וברמה האישית – איך אפשר לרדת כל כך נמוך?
בזמן לחימה, יש נטיה אוטומטית ימינה. הרגש הלאומי עולה ומאיים להפוך ללאומני (וגם הופך).

ואז, ככה בלי לשים לב, זה הופך לנורמה. וכל זב חוטם מתחיל לשלוח שמאלנים לתאי גזים! לטבח, ושאר גזרי דין בשם אומרם.

ואפילו לא דיברתי על “ערבים”. מהם כנראה בכלל נשללה זכות הדיבור. בלי קשר למיהם, מה דעתם, איפה הם חיים… “להם”בטח ובטח אסור לפתוח את הפה…
מעבר לבחילה שה”דיון” הזה מעלה, בואו נשים לב לצביעות הגלומה בתוכו.

“כולם יודעים” שהחמאס מרעיל את הילדים מגיל צעיר ושוטף להם את המוח עם פרופגאנדה של שנאה. כולם מציגים את זה לעולם ומראים שאין עם מי לדבר, כי מגיל אפס מלמדים אותם לשנוא אותנו.
ומה בדיוק אנחנו עושים? מה אנחנו חושבים שיקרה עם הילדים שלנו, שקולטים את המסרים המחרידים שלנו? לאיזה סוג של מבוגרים הם יגדלו? אז נכון, בבתי הספר שלנו לא מלמדים שנאה. אבל בבית… מהאנשים עליהם הילדים מסתכלים כדמויות חיקוי כמודל… אם אנחנו נתנהג ככה, איזה אזרחים אנחנו מגדלים? בבית הספר ילמדו אותם דמוקרטיה, ובבית אנחנו מלמדים אותם שלמי שחושב אחרת מאיתנו צריך להרביץ…

“כולם יודעים” שמצב זכויות האדם אצל “הערבים” ירוד. כולם יודעים שאי אפשר לדבר נגד חמאס בחופשיות, כי תמיד יש איום באלימות.

ומה קורה אצלנו עכשיו? מותר לדבר בחופשיות בישראל? מותר לומר כל דיעה? בדמוקרטיה היחידה במזה”ת? או שלרגל המלחמה, עדיין צריך להתיישר לימין, פן מישהו “יוריד לנו לאטמה”?
ומה השורה התחתונה פה? כולנו עסוקים במלחמה מול החמאס. במלחמה על זכות קיומנו ועוד שאר כינויים.

אבל זו לא מלחמה. זה “רק” קרב. זה קרב אחד בתוך מלחמת הקיום שלנו כישראלים. ניתן להביט על הקרב הזה כמלחמת אין ברירה. אין לי שום רצון להיכנס לויכוח הזה כאן.
אבל המלחמה האמיתית שלנו, היא מלחמת יש ברירה קלאסית.

זו המלחמה שתיארתי כאן, שמתרחשת במקביל למבצע. והיא מלחמת אחים שמחריבה כל חלקה טובה. היא מלחמה שלחמאס אין בה שום תפקיד. היא מלחמה שאין לנו אופציה להפסיד בה. חייבים לנצח אותה. “אותה” ולא “בה“. כי בסוף הקרב עם חמאס, בסופו אין ספק שישראל תישאר על מקומה, נישאר עם עצמנו.

השאלה היא האם בסוף הקרב הזה, נרצה להיות מדינה דמוקרטית ומתוקנת, או שנמשיך לדרדר את הדיון לביבים, ולאלימות, נמשיך להתכתש ונגשים את חלום החמאס?

גיל שלו

פוסטים באנגלית – www.gilshalev.com

עוד מהבלוג של גיל שלו

תצוגה מקדימה

במה נשאר להאמין?

בהשראת הפוסט המצויין של  עדי שרף-ג'יבלי שגרם לי לנסות ולזקק כמה מחשבות על אמונה. לאו דווקא אמונה בהקשר של דת, אלוהים וכו' אלא אמונה פשוטה כמשמעה. לא מזמן יצא לי לצפות בסרטון TED...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

לטפו לי את האגו

בואו לטפו לי נא את האגו, בגוונים שונים של ורוד אל תבחלו במילים בעשות כן, כי אין לתהום תחתית רק בור בואו טפחו לי נא את האגו, בעדינות וביסודיות אל תחשבו, עשו כן, כי החלל ריק שחור בואו עסו לי נא את האגו, קצת שמן טוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

רעש לבן \ השקר

בהתגנבות יחידים, בחסות החשיכה לאור היום, בתוך ים של מילים הוא יגיע, לבושו מרופט צל זקן וסכין לחיתוך מצב רוח. מתוך מסך עשן של השקר יבליח לו כך והלהב חד יעביר את המסר. על גבי הנייר ובחלל האוויר במסווה של רעש לבן בלי הסוס,...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה