הבלוג של גיל מרטנס

gillmertens

אחת שאוהבת. והרבה. בבלוג כאן אנסה לשתף אתכם באחת האהבות הגדולות שלי - ספרים. עוד עלי? מוזמנים לבלוג שלי "רובע צפון מזרח" - http://www.rovazm.co.il/ וגם לבלוג האישי החדש שלי - http://www.gillmertens.com/

עדכונים:

פוסטים: 109

החל מאוקטובר 2012

כבר כמה שנים שאני לא מצליחה (טוב, בואו נודה בזה, גם לא ממש מנסה) לצפות בטלביזיה. מעבר לעובדה שאני לא מוצאת מה לראות, התזזיתיות של התכניות מפריעה לי בעיניים. אולי אני מיושנת, נוסטלגית או רומנטית, אבל צלילה לעומקו של ספר טוב קוסמת לי הרבה יותר מאשר חצי שעה שבה משך פריים ממוצע הוא כשתי שניות. המסך נדמה לי כרעש מוחי, גם אם התעקשתי לשים את השלט על MUTE.

הבית האדום הראה לי איך נראה ספר עם הפרעת קשב. הספר כתוב פסקאות פסקאות, כאשר כל אחת (או שתיים, או שלוש, אבל כמעט אף פעם לא למעלה מעמוד) נכתבת על דמות אחת בסיפור המשפחתי הזה. לקח לי זמן להבין למי שייך החלק, מדוע הוא מסתיים כה מהר, ומה עומד בבסיסה של כל דמות.

מארק האדון, שספרו הקודם (המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה) זכור לי כספר מקסים במיוחד ושונה עד מאוד, ניסה ליצור פה מארג מיוחד של דמויות, שבמקרה קשורות זו לזו בקשר משפחתי, ולנסות לפענח את יחסי הכוחות בתוך המשפחה, תוך חשיפת דמיונותיהם, רצונותיהם ומחשבותיהם של בני הבית האדום. לצערי, במקרה של הספר הזה נראה כי “תפסת מרובה לא תפסת”. בסופו של דבר לא הצלחתי להבין את מניעיה של אף דמות לעומק, אלא רק לרפרף על פניהן כקוראת מחשבות שמגיעה לביקור פתע של חצי דקה בכל יום.

נאמר עליו שהוא מראה כיצד זכרונות ילדות מעצבים אותנו. יש בזה משהו. אבל אני העדפתי להבין את העניין אצל כריסטיאן סיניול, ב “האי הגדול”. אומרים שמארק האדון מצליח ללכת על הקו הדק בין אמת ובדיה. אולי. אני לא מצאתי מתחרה לאופיר טושה גפלה בעניין הזה. הבית האדום מנסה להראות שכולנו בעצם בודדים ופגועים במידה זו או אחרת. נסו את “צייד בודד הוא הלב” ותיווכחו בכך בצורה כל כך פיוטית ונוגעת ללב.

מארק האדון מנסה לגעת בנושאים שקרובים ללב כולנו, ובוחר בדרך מיוחדת להראות לנו זוויות שונות של אותו המקום, אותה המשפחה, אותו העבר. אפשר לקרוא אותו, וברגע שמתרגלים להפרעת הקשב שהוא מציע (חייבים לצעוד עם הזמן, לא?), הוא נכנס לקצב כלשהו. אבל לומר שהוא מצליח להישאר בלב, עמוק? לא נראה לי…

embedded by Embedded Video

מארק האדון – הבית האדום. מאנגלית – דנה אלעזר הלוי.

הוצאת מחברות לספרות

עוד מהבלוג של גיל מרטנס

תצוגה מקדימה

כוחה של ספרות יפה

הספר של לואיזה מיי אלקוט הזכיר לי מה אני אוהבת כל כך בספרים. כמה כוח יש באיפוק. כמה כוח יש בכתיבה אינטיליגנטית ועדינה. כמה כוח יש ביכולת לשמור סודות מהקורא, ולגלותם לאט...

תצוגה מקדימה

שנה חסרת שיפוטיות בירושלים

אחד הנושאים שלאחרונה מעסיקים אותי הוא השאלה כיצד אני יכולה להימנע משיפוטיות יתר. כן, אני יודעת שזו שאלה כבדה, ותשובות עליה יכולות להעסיק אדם במשך חיים שלמים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה