הבלוג של גיל מרטנס

gillmertens

אחת שאוהבת. והרבה. בבלוג כאן אנסה לשתף אתכם באחת האהבות הגדולות שלי - ספרים. עוד עלי? מוזמנים לבלוג שלי "רובע צפון מזרח" - http://www.rovazm.co.il/ וגם לבלוג האישי החדש שלי - http://www.gillmertens.com/

עדכונים:

פוסטים: 109

החל מאוקטובר 2012

אני מתחילה להבין שאני נמצאת לבד, איפשהו בקצה הסקאלה, בנוגע להתרשמותי מספרים, אבל היותי רחוקה מההתרשמות של רוב הקהל אינה חדשה, ולכן בכל זאת תאלצו לקרוא את מה שיש לי לומר על משפחת פאנג.

נתחיל באמת המרה: מזמן לא קרה שספר עשה לי בחילה. אם איני טועה, בפעם האחרונה זה קרה לי ב”הבושם”, וכל מי שקרא אותו בטח מבין מדוע. אבל ממשפחת פאנג ממש לא ציפיתי. הביקורות הרשומות בכריכה האחורית מבטיחות נפלאות, שנינות והומור. רושמת לעצמי לא להאמין יותר לכריכות אחוריות, אלא רק ללבי החלש מטבעו. לב כזה שלא עומד בפני ההומור השחור של משפחת פאנג.

הספר מנסה לבחון עד כמה רחוק ילכו אנשים בשם האמנות, ומסתבר שרחוק מאוד; עד כמה משפחת האמן סובלת מהאובססיביות שלו, ומסתבר שסבל רב; ועד כמה הורים נותנים חופש בחירה אמיתי לילדיהם, ומסתבר שחלקם מעט מאוד. אבל לומר שהוא חידש לי משהו? ממש לא. מספיק לקרוא את “חיי מיכאלאנג’לו”, “האוטוביוגרפיה שלי” של צ’ארלי צ’פלין, את “חמניות” על השנים האחרונות בחייו של ואן גוך, את “חיי באמנות” של סטניסלבסקי, ועוד ספרים מרתקים אחרים כדי להבין את זה, ובצורה הרבה יותר נעימה, ובוודאי שיותר מעניינת. האמנים וסביבתם משלמים מחיר כבד, מכמה בחינות, אבל כל מי שטעם מעט מהעולם הזה, ולו באופן תיאורטי, יודע זאת טוב. טוב מדי.

משפחת פאנג מורכבת מזוג הורים אשר מוכנים לסכן את ילדיהם, אנשים זרים או יחסי אנוש כדי לעורר פרובוקציות “אמנותיות” הבוחנות את הסדר הקיים. תוך כדי הם לא מאפשרים יכולת בחירה לילדיהם (הנאלצים להשתתף באופן פעיל במיצגים), פוגעים באנשים תמימים (מוכרים בחנויות, משתתפי ארועים כאלו או אחרים ועוד) ומסכנים את חייהם.

כבר בפרק הראשון הבנתי שהספר לא מצליח לעורר בי רגש, הזדהות או עניין. ובכל זאת נתתי לו הזדמנות (לפחות מבחינת העניין, כי רגשית לא היה לו סיכוי כבר לאחר 30 עמודים) עד עמוד 129, בו נשברתי לחלוטין. הספר נע בין הווה (ילדיהם של הזוג פאנג גדלו, באופן קלישאתי לחלוטין, להיות מבוגרים מתוסבכים ומתוסכלים), ועבר החושף את מיצגי האמנות של המשפחה ההזויה הנ”ל.

גם הספר, כמו הזוג פאנג, הצליח לעורר בי סלידה עמוקה. אף אחת מהדמויות לא עוררה בי טיפת חמלה, ומיצגי האמנות של הזוג הצליחו לגרום לי לחשוב על אמני עבר גדולים שלבטח מתהפכים בקברם כשהם נתקלים במילה אמנות בהקשר לפרובוקציות של הזוג המוזר. כדי להבין עד כמה רחוק אנשים ילכו כדי לעורר פרובוקציה, עניין או פרסום מספיק לפתוח טלביזיה לכמה דקות. הקשר בין מה שרואים שם ובין מה שאני מכנה בשם אמנות הוא מה שאולי עשוי לעניין.

אם הספר מנסה לגרום לנו לחשוב על אמנות מודרנית (ולמה לעזאזל היא חייבת לפגוע במישהו כדי להצליח?) או על מחיר שנאלצים לשלם בני משפחת אמנים, הוא מצליח. אם הוא מנסה לתפוס את הקורא ברגש הכי גרוע, של סלידה, הרי שאיתי זה עבד מצוין. אולי הספר ניסה להוות פרובוקציה בפני עצמה, ממש כמו מיצגי האמנות של הדמויות הראשיות, ולבחון האם הקהל (כלומר, הקוראים) יקנו את זה? ייתכן. אבל יש לי הרגשה שלא רק לכך התכוון מר וילסון. אם הוא ניסה ליצור אמפטיה כלשהי, הוא איבד אותי מהר מאוד. אולי זה העדר הרגש, אולי המרחק מאמנות כפי שהיא נתפסת בעיני, אולי חוסר ההזדהות המוחלט עם הדמויות ואולי אנחנו פשוט לא נועדנו זה לזו. אבל אני ממקום שאין בו אפילו טיפת אהבה בורחת, ומשפחת פאנג הבריח אותי מהר…

embedded by Embedded Video

משפחת פאנג – קווין וילסון. תרגום – יעל אכמון.

לדף הפייסבוק של הוצאת כנרת זמורה ביתן

עוד מהבלוג של גיל מרטנס

תצוגה מקדימה

כוחה של ספרות יפה

הספר של לואיזה מיי אלקוט הזכיר לי מה אני אוהבת כל כך בספרים. כמה כוח יש באיפוק. כמה כוח יש בכתיבה אינטיליגנטית ועדינה. כמה כוח יש ביכולת לשמור סודות מהקורא, ולגלותם לאט...

תצוגה מקדימה

שנה חסרת שיפוטיות בירושלים

אחד הנושאים שלאחרונה מעסיקים אותי הוא השאלה כיצד אני יכולה להימנע משיפוטיות יתר. כן, אני יודעת שזו שאלה כבדה, ותשובות עליה יכולות להעסיק אדם במשך חיים שלמים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה