הבלוג של גיל מרטנס

gillmertens

אחת שאוהבת. והרבה. בבלוג כאן אנסה לשתף אתכם באחת האהבות הגדולות שלי - ספרים. עוד עלי? מוזמנים לבלוג שלי "רובע צפון מזרח" - http://www.rovazm.co.il/ וגם לבלוג האישי החדש שלי - http://www.gillmertens.com/

עדכונים:

פוסטים: 109

החל מאוקטובר 2012

בחודש האחרון יצא שכמעט לא משתי מביתי. זה התחיל בהתקפת הטילים על גוש דן (אני לא נותנת לעובדות לבלבל אותי. אמנם הטילים היו ספורים, והיירוטים מוצלחים, אבל אני הרגשתי תחת אש במשך שבוע), והמשיך בשבוע ועוד יומיים שבהם בתי חלתה, ואני סעדתי אותה בבית. אלו היו שבועיים קשים, עם שפע של זמן לחשוב, עם לילות לבנים למכביר, עם תובנות לא מעטות על החיים, ובכלל. ואז הגיע חנוכה על שלל פעילויותיו, לביבותיו וסופגניותיו.

כמו כל דבר שנקרה בדרכינו, גם אם הוא קשה במידה זו או אחרת, גם אם משאיר אותותיו לזמן רב, כדאי לפעמים לעצור ולחשוב – מדוע דבר זה קרה? מה עשיתי אני שגרמתי לו להגיע לחיי? מה ניתן ללמוד ממנו? ואיזו הזדמנות הוא מספק לי?

באופן כמעט פלאי, או אם תרצו – קארמתי לחלוטין, בחרתי לקרוא בימים האחרונים ספר מרתק על שיטת ריפוי עתיקה ומעניינת (אם כי הזויה במידה לא מועטה) מהוואי, בשם (תחזיקו חזק. אני לא עובדת עליכם) – הו’אופונופונו. לאחר 140 עמודים אפילו הצלחתי להגות את שמה כראוי. אבל זה לא העניין. אחד הדברים שהשיטה מאמינה בהם, הוא שכל דבר שקורה לנו או סביבנו הוא באחריותינו. זהו מסר מאוד מורכב וככל שחושבים עליו, כך קשה לקבלו. השיטה דוגלת ב”ניקוי” עצמי כדי לשנות דברים, גם אם קשורים לאנשים אחרים (שאנו פוגשים), למצבים.

מאז ומתמיד האמנתי כי לכל אדם שאנו פוגשים יש תפקיד בחיינו (ולנו אצלו). מעניין, כי ממש לאחר הפגישה עם נעה שרון, והתלהבותי ממסירותה הבלתי מתפשרת, יצא לי לחשוב על תפקידי ככותבת הבלוג “רובע צפון מזרח”. אם בתחילת הדרך הבלוג נועד לספק ביקורת על מקומות באיזור, לשימושם של תושבי האזור, לאט לאט הוא קיבל חיים משל עצמו, כמו גם הכתיבה שלי. הבלוג התרחב לפעמים למחוזות אחרים, והתייצב, לפחות בעיני, כבמה לרעיונות, אנשים, מקומות, מחשבות שהצליחו לגרום לי לחשוב, להרגיש, ללמוד ולרצות להעביר הלאה את ההגיגים. ככל שעבר הזמן ראיתי כי קל לי יותר לפרגן מאשר לבקר, ללמוד מאשר להתנגד, לאהוב מאשר לרמוס. זה לא תמיד עובד חלק, כמו כל דבר, אבל פתאום הבנתי שיש לי הזדמנות לאהוב (וזה כנראה הדבר הכי טבעי לי בעולם), לפרגן, לתת במה. והנה – עכשיו אני גם כאן, בסלונה, בעיקר כדי לתת במה…

ואז הגיע בחור שכתבתי עליו ממש מזמן, וטען כי הוא נעלב מדברים שנכתבו עליו. ברגע הראשון כעסתי על הביקורת – הרי זה בלוג אישי וזכותי המלאה והילדותית לרשום בו ככל שעולה על דעתי. ברגע השני חשתי בגופי את העלבון שלו, והיה לי קשה לשאת אותו. ברגע השלישי הרגשתי שעשיתי עוול גדול, ואם יש בידיי לשנותו, ולו במעט, אעשה זאת. שיניתי כמה מילים וישנתי טוב יותר באותו הלילה, ואני מקווה שגם הוא. זה לא קרה סתם. זה עוד אירוע שבא להוכיח לי שאני צריכה ללכת בדרך של אהבה, כבוד, פרגון.

בהמשך השבוע טען אחד מהקוראים, וכזה שאני מאוד מעריכה, כי הפוסט האחרון הרגיש לו כפרסומת. אני לעולם לא אתווכח עם אדם על רגשות, אבל ההערה גרמה לי להבין שכנראה אני עדיין (ותמיד) מחפשת את הדרך שלי, גם דרך הבלוג, לאהוב בצורה נקייה.

זו הזדמנות בשבילי לומר תודה. למי שתמך ועזר בתחילת הדרך. לכל מי שקורא. למי שמעיר. למי שפונה ורוצה שאכתוב עליו. למי שלא. למי שמשתף. מי יתן ואמשיך לכתוב באהבה כזו.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

עוד מהבלוג של גיל מרטנס

תצוגה מקדימה

כוחה של ספרות יפה

הספר של לואיזה מיי אלקוט הזכיר לי מה אני אוהבת כל כך בספרים. כמה כוח יש באיפוק. כמה כוח יש בכתיבה אינטיליגנטית ועדינה. כמה כוח יש ביכולת לשמור סודות מהקורא, ולגלותם לאט...

תצוגה מקדימה

שנה חסרת שיפוטיות בירושלים

אחד הנושאים שלאחרונה מעסיקים אותי הוא השאלה כיצד אני יכולה להימנע משיפוטיות יתר. כן, אני יודעת שזו שאלה כבדה, ותשובות עליה יכולות להעסיק אדם במשך חיים שלמים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה