הבלוג של גילי קצנלנבוגן

הבלוג של גילי קצנלנבוגן

בעיקר אבא לארבעה ילדים: שני בנים שתי בנות, ולעיתים אני גם האמא שלהם. כולם כולל אני עם קשב ריכוז ביג טיים.

גרוש 10 שנים, באושר יחסי ובזוגיות מופלאה גם עם הנוכחית וגם עם האקסית.

בשביל הנשמה:... +עוד

בעיקר אבא לארבעה ילדים: שני בנים שתי בנות, ולעיתים אני גם האמא שלהם. כולם כולל אני עם קשב ריכוז ביג טיים.

גרוש 10 שנים, באושר יחסי ובזוגיות מופלאה גם עם הנוכחית וגם עם האקסית.

בשביל הנשמה: מייעץ לזוגות ובעיקר לבודדים איך לצאת מכל פלונטר, משבר ובלגן. זוגי- אישי- קריירה.

בשביל העסקים: איש פרסום לשעבר והיום עוסק בעיקר בייעוץ שיווקי, תיווך עסקי ובהשקעות בארץ ובחו"ל.

בעבר הממש ממש ממש רחוק, ניהלתי את חצי תל אביב בלילה. מועדונים, בארים וכיו"ב, אבל בואו לא נדבר על זה.

עדכונים:

פוסטים: 28

עוקבים: 212

החל ממאי 2010

כולם, כולל אני, מדברים על האושר, על הטוב, על המיצוי העצמי ועל האור הזה שאנחנו כל הזמן מחפשים. אני לא בטוח שיש כזה דבר בכלל, ואני כבר מזהיר שאני עומד לחפור לכם קצת בנושא, אז מי שלא מתאים לו, שעצור עכשיו ויעבור למדור האוכל השכן. שם יש דברים טעימים וטובים. שלא תגידו שלא אמרתי.

הקפיצה הגדולה

בשבוע האחרון, בעקבות מפגשים שהיו לי עם כמה אנשים, להם אני מייעץ על בסיס שוטף, שוחחתי עם עצמי לא מעט. מאז ותמיד שוחחתי עם עצמי, אבל בשנתיים האחרונות באמת יוצא לי לחשוב על האושר הזה הרבה.

בעבר הלא רחוק עשיתי כמה מהלכים על מנת להגיע אל האור הזה, או לפחות לחפש אותו, ולתקן כל מיני טעויות ושטויות שעשיתי. הצעד הראשון, ואולי החשוב ביותר, היה  לקפוץ מהמקפצה הגבוהה של המקום המאוד מדושן שהיה לי, במשרה מאוד מוגנת ו”מכובדת” בקבוצת הפרסום המאוד גדולה בישראל: אדלר-חומסקי. פשוט לא היה לי טוב שם, ובשנתיים האחרונות כולם סביבי כבר הרגישו את זה- החברים בעבודה, הלקוחות והספקים, פחות או יותר כל מי שבא איתי במגע. וכשאתה לא שלם עם מה שאתה עושה, אתה עושה, אבל בלי חשק. החיוך, המרץ והלהט שהיו שם בתחילת הדרך, דעכו עד שפשוט נדמו ומתו.

כשהגעתי לנקודת האל חזור, במקום שבו כבר אי אפשר לתקן, החלטתי שמספיק, הגיע הזמן לשינוי.

בג’ונגל אין מנצחים, רק שורדים

קבעתי פגישה עם שני הבוסים הגדולים. ישבנו יחד ואמרנו: “יאללה נפרדים, אבל בואו נעשה את זה יפה”.

חשוב שתדעו שעולם הפרסום הוא עולם ייצרי מאוד. ג’ונגל אמיתי ובו חיות חיות מכל הסוגים, בעיקר חיות טרף. עכבישים ארסיים, נחשי חנק, שימפנזים חביבים, תוכים צבעוניים שמחקים מעולה חיות אחרות, בעיקר כאלו שחיות בחו”ל- ציפורי קריאייטיב מהודרות, והמון המון המון צבועים אפרוריים ומטונפים. אם כבר הגעת לשם סבבה, כי כמו בכל ג’ונגל, יש צד מרתק מסתורי ויפה כל כך, ויש גם מלכודות וסכנות מרובות. ושם בג’ונגל רצוי שתדעו דבר אחד- אם תהיו טובים מדי ותתבלטו, יבוא יום ובו או שיטרפו אתכם חיים, או שתדממו למוות עד טיפת החיים האחרונה שלכם. בג’ונגל הזה אין מנצחים, יש רק שורדים. ואני, כמעט כמו טרזן, שרדתי במצטבר 15 שנה, ובשנתיים האחרונות דיממתי למוות.

כשהבנתי את זה, הבנתי שזהו זה. הרקוויאם החל מתנגן לי בראש- בוא נארגן לעצמי את התהלוכה הכי יפה החוצה, כזו יציאה שקטה ומדודה, כמו שרואים בסרטים על בתי הכלא, כשאסיר משתחרר ממאסר ממושך וארוך ויוצא לחיים החדשים. אתם יודעים, כשמלווים אותו המבטים הכמהים של שאר האסירים, שנשארים מאחורי הסורגים.

זה לא היה קל, כי אני מאלה שנקשרים מאוד לכל מי שעשה אתו דרך, אלו שעשו לי כל כך טוב וכל כך רע. אבל נפרדתי בכבוד, כי החלטתי.

לכודים במלכודת הדבש או המרור

כולם סביבי חשבו שיצאתי מדעתי: מה קרה? היית מלך שם! כולם רצו אליך, הרווחת המון כסף, יש לך ילדים, משפחה, משרה במקום יציב ומכובד… אבל אני הרגשתי מת כבר שנתיים, בתוך עצמי. וכשאתה מת במקום העבודה שלך, אי אפשר להסתיר את זה.

היחידים שהבינו אותי ממש וגיבו אותי יותר מכולם, היו כמובן הקרובים לי ביותר, ילדיי האהובים ושני המלאכים הטובים שלי: המלאך א’-  חברי הקרוב שמכיר כבר כל פיפס שלי, וזוגתי-אהובתי, שחיה איתי ואותי כל יום כבר 4 שנים. עזר לי מאוד לדעת שיש לי גב מלא. בלעדיהם אני לא בטוח שהייתי מעז.

אז קמתי ועפתי משם. ממש כמו לצנוח ממטוס, פחד אלוהים. וברגע שהעזת וקפצת, הפחד נעלם ועכשיו אתה באוויר, שקט כל כך מסביב, תלוי בין שמיים וארץ. חופת המצנח נפתחת, אתה אוחז בידייך את המיתרים ומכוון את עצמך לנחיתה הרכה ביותר. ובצניחה הזו אתה לא ממש יודע באיזו ארץ תנחת, אבל בינתיים הפחד הגדול כבר נעלם.

אני מניח שכמה מכם, במיוחד אלה שבאזור הגיל שלי, תקועים במקום אחד כבר הרבה הרבה זמן ועדיין לא נרשמו לקורס הצניחה הזה שלי. כל אחד בעולמו הוא, לכוד במלכודת הדבש או המרור האישית שלו, פוחד, מתלבט, חושש. בלי הכללות כמובן, כי יש גם מסופקים ומרוצים, אבל לדעתי, על כל מרוצה אחד יש המון תקועים במקום. החיים הם מאבק מתמשך, מאתגר ומשמח. והאמינו לי, רעדו לי הבייצעלך לעשות צעד כזה, ועוד עם אחריות לארבעה ילדים על הראש. אבל עשיתי את זה כי עשיתי דבר אחד- החלטתי.

בואו נחזור לרגע לאור ולאושר.

יורדים מהטריבונות

אין לי באמת מושג מהו האור הזה, הרי גם אני לא מאושר כל הזמן וגם לי יש, כמו לכולם, נפילות ומעידות, וגם לי שמח ועצוב.

לא מזמן עברתי סדנה מדהימה, שכולם קוראים לה Beyond – הוויקנד של אירית איילון בקיבוץ בחן (אוי, איזו אישה האירית הזו). לקחתי משם משפט אחד שתפס את האמ-אמ-אמ-שלי. ”תקשיב לי טוב”, אמרה לי אירית, ותקעה בי מבט חודר קירות בטון, היישר לתוך העיניים: “עכשיו, כשאתה כבר בחוץ והחלטת לעשות מעשה, אז או שאתה יושב עם הקהל בטריבונה עם אלפי אוהדים, כמו כולם, ומחליט שאתה שם כי זה בסדר לך, או שאתה מפלס את הדרך למטה למרכז המגרש, ומחליט שאתה משחק בנבחרת”.

בצד השני של הפחד נמצא כנראה האור, ככה קראתי פעם. אני עוד לא ראיתי אותו ממש, אבל כרגע ממש טוב לי כבר תקופה ארוכה. וכמעט כולם מרגישים את זה. האור דולק אצלי בבית רוב הזמן, אתם לא מבינים איזה חשבון חשמל אני אקבל השנה… ואני אשלם אותו בכיף גדול, רק בגלל דבר אחד: החלטתי לשחק, ומאז אני לא מפסיק לכדרר!

אז כשתחליטו מה הכי טוב לכם, אם בחרתם לשחק, לכו לחנויות המובחרות וקנו לכם את הכדורגל הטוב ביותר, תעשו חימום לכל השרירים ורוצו לאמצע המגרש. בטריבונה כבר ישבתם יותר מדי זמן, לפחות חלקכם, וכנראה שלא ממש טוב לכם שם, במיוחד אם מאחוריכם יושב אוהד נודניק שמזמזם לכם עם הזמבורה הזו, איך שקוראים לה, של המונדיאל.

והאור הזה, שעדיין אין לי מושג מהו, נמצא בוודאות במגרש, הרי כולנו רואים אותו, אז למה שלא יאיר גם עלינו?

עוד מהבלוג של גילי קצנלנבוגן

סדר משפחתי

אוף. עוד פעם הפסח הזה מתקרב ואני לא זוכר אם הילדים אצלי או אצלה. זה ככה כבר 10 שנים או יותר, כי אם בכיפורים היו אצלי אז בראש השנה הם אצלה ובסוכות הם אצלי, אבל בסוכות א' או בסוכות ב'? ובחג הרמאדן הבא הם אצלי ובסילבסטר הם אצלה....

תגובות

פורסם לפני 8 years

לאהוב את האקסית

"ואני אומר לך- אין כזה דבר אני אשם או את אשמה. שנינו אשמים באותה המידה. הרי אם היה טוב לשנינו, איך יכול להיות בכלל שהיינו נפרדים?" כך אמרתי לאקסית אחרי ארבע חמש או שש שנים של תקופה ממש לא קלה, כשכבר היינו שנינו אזרחי כבוד,...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 75: עד שהמוות הפריד בין הוריי

ופתאום כשזה מכה בך למרות שציפינו לזה, זה קשה, פתאום אתה יתום בלי אמא, ועם אבא שכל השבוע רק חושב על זו שחיה איתו 75 שנה ביחד, כמו זוג יונים, ופתאום אתה מבין שוב את מה שתמיד ידעת:...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה