Saloona

גילי קצנלבוגן נזכר בחבורה עליזה מהילדות ובמעשה שהיה בו חציל, מטפלת עיראקית יצירתית ויבלת מטרידה במיוחד. יא ירח יא ירח, מה עשית?

אי אפשר להמליץ, לאף אחת או אחד, על פירוק משפחה. אבל כשצריך לעשות את זה אז צריך. מתוך נאמנות, מתוך כבוד ומתוך רצון להגשמה עצמית

הבוקר קמתי עצוב, מאוד עצוב. קיבלתי את הידיעה הקשה, שרותי גלעדי היקרה, אמא של חברי הכל כך טוב, טל, נפטרה מהמחלה הארורה הזו וכשזה קרה, כשההודעה הגיעה מצאתי את עצמי עוצם עיניים ועושה ככה רוורס על החיים שלי וברוורס הזה אני זוכר איך היינו מבלים בבית שלה, שלהם – של עמי ורותי גלעדי ז"ל, בערבים ובלילות. בית

אוף. עוד פעם הפסח הזה מתקרב ואני לא זוכר אם הילדים אצלי או אצלה. זה ככה כבר 10 שנים או יותר, כי אם בכיפורים היו אצלי אז בראש השנה הם אצלה ובסוכות הם אצלי, אבל בסוכות א’ או בסוכות ב’? ובחג הרמאדן הבא הם אצלי ובסילבסטר הם אצלה. מאז שהתגרשנו, החגים האלה, כל שנה שניה,

ענת (שם בדוי), בת 23 מרמת השרון, ילדה -בחורה, סיפרה לי השבוע: "כשאמא שלי אומרת לי תלכי לאבא, אני קניתי לך מספיק בגדים השנה, וצועקת את ה-אין לי אין לי שלה ותבקשי ממנו כסף – אני רוצה לקבור את עצמי באדמה, נמאס לי כבר שהיא משתמשת בי עד היום בכדי לנשל את עצמה מן האחריות

וביום ההוא ברא אלוהים את האישה. ויהי ערב, ויהי בוקר, ויהי בלאגן שחבל לכולנו על הזמן. וביום השמיני ראה אלוהים כי מיותר אולי היה לברוא את האדם. וירא אלוהים כי אולי עשה טעות כשברא את האדם, ויחשוב, ויהרהר, ויאמר לעצמו: “איזו פאדיחה! מה הייתי צריך אותו, את הגולם החרמן הזה, האדם הזה שלא מתנהג כמו בנאדם".

"ולך טוב בזוגיות שלנו?" שאלה אותי אשתי דאז, גרושתי בהווה. "כן", השבתי. "בכללי טוב לי". "מה כל כך טוב??" שאלה האישה. "אני חושב שאני אוהב אותך. יש לנו ילדים נהדרים… אנחנו גרים בבית יפה. לשנינו יש עבודה, תודה לאל, ואנחנו בריאים- טפו טפו טפו. אז מה צריך יותר מזה?". "גילי, אתה רואה רק את עצמך" אמרה,

אם זה לא הייתי אני- לא הייתי מאמין שזה מה שקורה לי. אני כרגע בצ’כיה, באנו לכאן כדי לבלות במחיצת האח של זוגתי, שלומד כאן רפואה, ובעיקר כדי ליהנות מהעיר היפה הזו, פראג. צרפנו גם את עומר- ביתי הבכורה שסיימה את הצבא בעזרת השם, ואת האח השני של זוגתי. אפילו בת דודה אחת העמסנו על הדרך.

חייב לשתף אתכן בשיחה קצרה שהיתה לי עם דני וולפסון (שם בדוי), חבר צעיר שהכרתי מזמן בחופשה ביוון ומאז הוא מופיע פעם בחצי שנה, שופך את הצרות שלו אצלי בסלון כמו משאית זבל בחירייה, מתנקה וחוזר הביתה לאשתו. "אני אומר לך גילי", הוא נאנח, "זה ששרית, זוגתי (גם שם בדוי, כמובן) היא במקרה גם עורכת

מדי שנה, בדרך כלל כמה חודשים לפני הקיץ, אני מתחיל את דיאטת הניקוי שלי. אני עושה אותה בעיקר על מנת להתנקות, ונשים יקרות- מדובר בדיאטה לא כל כך אנושית: לתוך בקבוק מים מינרליים של ליטר וחצי, יוצקים מיץ לימון טבעי סחוט עם מייפל סירופ ופילפל קאיין (נו, האבקת צ’ילי פפר, כזה יבש אדום ששמים על הפיצות), מערבבים ושותים. את הכל.

"וזה לא להיט גדול בכלל אני אומרת לך…אבל הייתי חייבת כבר לעזוב. לא יכולתי יותר להסכים להשפלות האלה וליחס המתנשא שלו אלי. ועם מי, עם החברה הכי טובה שלי?! מי הוא חושב שהוא, החרמן הזה? אז נכון, היו שנים שלא היינו הכי הכי… אבל בין זה לבין מה שקרה יש הבדל תהומי. אתה מסכים איתי,

אני יושב וכותב את הטקסט הזה במקום שמשול- מבחינתי, לגן עדן. כל מי שסביבי פה מצויד בתינוק, תינוקת, או תאומים. כולם כאלה רכים וחמודים, שבא לאכול אותם. מנחשות איפה אני? במתחם "דיאדה" בנמל תל אביב. סיימתי פגישה ואחריה נכנסתי לכאן כדי לקבל קצת אנרגיות של בריאה. בשקט בשקט הן מגיעות לכאן, אחת אחת, ונכנסות לכל מיני

דעו לכן שאני מוטרד מינית. כנראה משהו בי מעורר כמה בחורות כאן ובפייסבוק, איזו אסוציאציה או אני לא יודע מה, אבל יוצא שכמה מהן (ודווקא די קבועות) מנצלות את מעמדן הפייסבוקי והסלונאי ואומרות לי כל הזמן כמה אני נחמד, כמה אני מקסים, כמה הן חולמות על גבר כמוני, ואולי אני יכול למצוא להן תחליף שדומה לי? ואני

"אני מבין שזה מחמיא לך לאגו וזה אפילו ממש נעים לדעת שיש ילד בן 25 שעושה לך נעים שם, מלטף לך את הגב, ועושה לך ככה גררר באוזן ומלקק לך את הגוף עם קצפת ודובדבנים, אבל כמה זמן אפשר להחזיק ילד כזה בין הסדינים שלך? את בת 37 ואמא לילדים. תתארי לך שהילד שלך היה הולך לאשה בת

בואו נתחיל מהסוף. בסוף יצא טוב, אבל עד שהגענו אליו הקזתי דם, דמעות ובעיקר יזע. בעקבות שיחה עם ידידה מהשכונה, שסיפרה לי שהיא וחברתה רכבו בחג האחרון על אופניים מהרצליה לתל אביב, וכתוצאה מהלחץ שנרשמתי למרוץ ההוא של נייקי ולא הייתי מוכן אליו מבחינה פיזיולוגית-פסיכולוגית-סוציולוגית, החלטתי לעשות מעשה. להרים את הכפפה- או במקרה זה את

"תפסיקי כבר להתרפק על העבר שלך כמו חפרפרת", אמרתי לה, "ועל הכאבים שהיו ועל הבגידה המטומטמת הזו, גם אם היא לא הייתה חד פעמית. הוא עשה את זה כי לא היה משהו שישמור אתכם ביחד, והוא קיבל שם חום ויחס שמעולם לא ידע שקיימים. ותפסיקי להתבכיין ולשתף את כל העולם בסיפור, קחי טיפה אחריות על

לא זוכר את עצמי נתקל כל כך הרבה פעמים בשבוע בחיפוש התהומי הזה של כולם אחר האהבה. כל אחד רואה אותה אחרת ומרגיש אותה באופן קצת שונה. יש כאלה שרוצים שיאהבו אותם בשקט, אחרים ברעש וצילצולים, או רודפים אחרי המתח שיש באהבה סודית. אני, למשל, לא חייב שכולם ידעו מסביב שאני אוהב, מספיק לי לדעת

"מה אני אגיד לך גילי, אני כבר באמת לא נמשכת אליו, הוא לא עושה לי את זה יותר. לא מסוגלת אפילו לחשוב שייגע בי… ככה זה אחרי 10 שנים, לא?" זה מה שהיא קבעה נחרצות לפני שבוע, במפגש השבועי שאני מקיים איתה אצלי בבית. את המשפט הזה, בצורה כזו או אחרת, אני שומע מהרבה נשים

"שלא תעיזי אפילו לחשוב על זה את שומעת?" אמרתי לזוגתי, "אלה תחתונים שקיבלתי בגיל 17 לפני הגיוס ויש להם ערך סנטימנטלי עמוק עבורי". "אבל הם קטנים עלייך בשתי מידות והגומי שלהם לא שווה כבר" "אין מצב שאני נפרד מהם, את שומעת? אין מצב!" לפני שלושה חודשים החליטה זוגתי לנקות את כל מצבורי הג’אנק האדירים שאגרתי

במהלך העשור שלי כגרוש, פיתחתי מיומנות ויכולת בלתי מובנת לאבחן סוגים שונים של גרושים וגרושות. כנראה שניחנתי בכישרון לקרוא אנשים עוד לפני שהם ממצמצים, אבל כאן, בגרשת הנפוצה, זה הפך למעין סודוקו אנושי. האמת, אין הרבה מה לעשות עם הכישרון הזה, אבל נחמד להשתעשע אתו ולהגדיר את ‘הזנים’ השונים, כמו אצל החיות בטבע. ברשותכם, אני

נתחיל בזה שדודי (Dodi), הבת שלי, אמורה הייתה להתגייס ביולי ולכן תכננו לנסוע ביחד לניו יורק לשבוע כיף של אבא ובת, אבל אז הודיעו לה פתאום שהגיוס שלה נדחה לאוקטובר. אבל כרטיסים כבר היו, מומנטום גם, בקיצור נסענו לניו יורק. וכמה כיף היה לנו השבוע הזה. אין לי ספק ששנינו נזכור אותו לעד. ובתוך השבוע הזה

"ואני אומר לך- אין כזה דבר אני אשם או את אשמה. שנינו אשמים באותה המידה. הרי אם היה טוב לשנינו, איך יכול להיות בכלל שהיינו נפרדים?" כך אמרתי לאקסית אחרי ארבע חמש או שש שנים של תקופה ממש לא קלה, כשכבר היינו שנינו אזרחי כבוד, עמוק בתוך ממלכת הגירושין- הלא היא מולדתנו החדשה. בשבת האחרונה

כולם, כולל אני, מדברים על האושר, על הטוב, על המיצוי העצמי ועל האור הזה שאנחנו כל הזמן מחפשים. אני לא בטוח שיש כזה דבר בכלל, ואני כבר מזהיר שאני עומד לחפור לכם קצת בנושא, אז מי שלא מתאים לו, שעצור עכשיו ויעבור למדור האוכל השכן. שם יש דברים טעימים וטובים. שלא תגידו שלא אמרתי. הקפיצה הגדולה בשבוע האחרון,

יש לי שני חברים שממש עכשיו החליטו לעזוב את הבית, כל אחד מסיבותיו הוא. אם אתם כבר רוצים לדעת, לא היה להם ממש טוב בתקופה האחרונה. שניהם השאירו נשים עצובות, פגועות ומופתעות. לצד הננטש, הרי, הרבה יותר קשה מאשר לצד הנוטש. רק מה, בדרך כלל אחרי כמה שנים זה מתאזן. לצד הנוטש יש תמיד מטען

בבקשה תגידו לי שהבית שלי הוא לא הבית היחידי בו הילדים משליכים את המגבות על הריצפה אחרי המקלחות. זה לא אמיתי! יש שני דברים שמוציאים אותי מהדעת ומהאיזון- מגבות רטובות על הרצפה, ודלתות פתוחות של ארונות. דלתות פתוחות זה משהו שבאופן כללי אני לא מסתדר איתו. ואני ממש ממש ממש לא חסיד פנג-שוונג וכאלה. כמה שאני

"וואללה יופי", אמרתי לה לגרושה. "אני מזה מבסוט בשבילך ששוב את נוסעת לחו"ל אתו. באמת, כבר שבועיים לא הייתם בחו"ל. ונחמד גם שחשבת, שוב, על כל הפרטים הקטנים והשארת לי לו"ז מפורט של חוגים, הסעות,  שיעורים פרטיים וכיו"ב". איזה מזל שאת מסודרת. אז ככה זה היה. ה-"שתחייה" שלי- האקסית, היא אישה מאוד מסודרת. היא תמיד