הבלוג של גבריאלה - לעשות הבדל

gavriella

שמי גבריאלה פוגל, אמא לנער מקסים ושני חתולים. הבלוג נכתב במטרה לעשות הבדל בחיי ובחייכן/ם,

עדכונים:

פוסטים: 36

החל ממאי 2015

פרק ראשון: המסע לדיור הציבורי

האם את לבד? עם ילדים? ללא מערך תמיכה כלכלי? נכה? תוהה איך הגעת לכאן ולאן את הולכת?

המסע הראשון שלנו במדינה שתומכת בשודדי המזונות, מתחיל במאבק של החד הוריות לדיור ציבורי.

פעם, המדינה הקטנה, שהיתה מדינה סוציאליסטית, דאגה ל “דיור ציבורי”: אנשים שאין ביכולתם לקנות דירה, או לגור בשכר דירה, קיבלו דירות ממשרד השיכון של המדינה הקטנה: חד הוריות, נכים, זוגות צעירים ועוד. המדינה היתה בונה “שכונות עוני”, בדרך כלל נראו שכונות אלה כבנייני רכבת, ובהן היתה משכנת את מעוטי היכולת. כדי לקבל את ה”דיור הציבורי”, היה צריך האזרח העני להוכיח למדינה הקטנה שהוא “ראוי” לעזרה: למשל: שאין לו דירה, או יכולת לקנות כזו, שהוא נכה או עם ילדים קטנים, ובעיקר שלא היתה לו דירה מעולם.

המסע לדיור הציבורי

המסע לדיור הציבורי

השנים חלפו, ובמדינה הקטנה לא נבנו מספיק דירות. מצוקת הדיור עלתה ואתה גם המחירים. יותר ויותר אנשים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות דירות , ואלה הפכו לנחלתם של העשירים בלבד. מצד שני, המדינה, שכבר מזמן לא היתה סוציאליסטית, אלא קפיטליסטית חזירית,לא רכשה דירות, ולא בנתה דירות לנזקקים. אלה חזרו לגור עם ההורים, או נזרקו לרחוב.

ראשי הממשלות במדינה הקפיטליסטית החזירית, אמרו בכל שנה, שהם רוצים לפתור את המצב, אך האמת היא, שלכל פתרון הם מצאו בעיה. מצוקת הדיור שירתה אותם ואת חבריהם מהעשירון והמאיון העליון, משום שהם יכלו לרכוש יותר ויותר דירות, ולהשכיר אותן לאלה שאין להם, במחירים מופקעים.

לפני 19 שנים הייתי בהריון, לבד, ללא בית או עבודה. מה שכן היה לי זו תעודת זכאות לדיור. המסע המפרך שלי לקבל דירה עבורי ועבור בני החל בחודש החמישי להריוני, והסתיים כשמלאו לו תשעה חדשים. הוא כלל ריצות במבוך הבירוקרטיה הישראלית, מפגשים עם פקידים ופקידות בעמיגור ובעריה, שהעלו חרס. עד שיום אחד החלטתי שזו העבודה שלי: לקבל דיור ציבורי. ואף עלפי שנאמר לי שוב ושוב שאין דירות פנויות, אני ידעתי שיש, משום שחקרתי בשכונות העיר. וכמו אדם שהולך לעבודה, בכל בוקר אני קמתי, הכנתי אוכל לבני התינוק, ויצאתי, יחד אתו, למשרדי העריה. שם ישבתי יום אחר יום, מבוקר עד ערב. הימים הפכו לשבועות, שהפכו לחודשים, במהלכים למד בני לזחול במזדרונות העירייה. כך, בבוקר גרתי במזדרונות העירייה, ובערב הייתי צופה באורות של דירות אחרות בעיר, ומבטיחה לעצמי: “גם לי יהיה אור בחלון משלי”.  האחיזה הזו, מדי ערב, בתמונה של האור בחלון , החזיקה אותי מעל מיים סוערים של מדיניות אי שפיות ממשלתית, דיכאון עמוק, ותחושת חוסר ערך.

וכך, לאחר חודשים של התמדה בהליכה יום יומית למשרדי הערייה בבוקר, והדמיית האור בחלון בערב, הגיעה התשובה המיוחלת: התפנתה דירה קטנטונת, באחרת משכונות העוני בעיר. ללא ריהוט, ללא כסף, ולבד עם תינוק, עברתי בשמחה לביתי החדש. בערב הראשון הדלקתי את האור , ירדתי למטה, הסתכלתי בחלון ואמרתי לעצמי: הנה, זה האור בחלון שלי.

הרבה שנים עברו מאז, וכיום מצבם של מחוסרי הדיור קשה אף יותר: הם לא מחכים חודשים, אלא שנים. אם הם אינם גרים בבתי ההורים או קרובים אחרים, אז הם גרים באוהלים: בחורף בקיץ, עם ילדים קטנים, עם ילדים חיילים, שמשרתים את המדינה וחוזרים “הביתה” לאוהל ברחוב. אנשים שעבדו ואנשים שעובדים , וגם כאלה שלא יכולים לעבוד.

ואני שואלת: עד מתי מנהלי המדיניות שאמורים להיות מנהיגים, יובילו אותנו לאבדון הזה? עד מתי יגורו אנשים הגונים, ששרתו ושמשרתים את המדינה באהבה, ברחובות, ויאכלו מפחי אשפה או מתרומות? עד מתי ה”מנהיגים” יתייחסו לבוחרים העניים כאל יצורי אשפתות? ואיך הם ישנים בלילה, ה”מנהיגים” וחבריהם?

מתי יהיה הבדל בהתייחסות לחלומות לגיטימיים של אנשים: להיות בעלי דירה, להרגיש בטחון וערך במדינה הקטנה, אותה הם בנו מביצות וקדחת?

ואתם? אל תחכו לפוליטיקאים שהיו פעם מנהיגים. דמיינו את החלומות שלכם, תאמינו, והם יתגשמו.

אתם מוזמנים לדף הזיברפה שעשתה הבדל בחייה, לעשות לייק, ולהזמין

https://www.facebook.com/GavriellaFogelHazibrafa?pnref=lhc

וכן ללחוץ על הנעץ “עקוב אחרי” ולקבל עדכונים למייל.

עוד מהבלוג של גבריאלה - לעשות הבדל

תצוגה מקדימה

שודדי המזונות

חד הורית? עובדת? לא מרוויחה מספיק? מרוויחה "יותר מדי"?: המדינה תמצא איך להעניש אותך ואת ילדייך. פעם, לפני הרבה שנים, היתה מדינה קטנה, שדאגה לכל יושביה, בעזרת גוף שקראו לו: "המוסד לביטוח לאומי": כשמישהו מיושביה של המדינה הקטנה...

תצוגה מקדימה

שפע לשנה החדשה: המלצה ומתנה ממני

השנה החדשה בפתח, והחלטתי לשתף אתכם, קוראים יקרים, ועוקבות נאמנות, בסוד השפע. נתקלתי בו שוב, לפני מספר שבועות, בספר שרכשתי, שנקרא: ארנק שמח מלא באושר ועושר, מאת דייויד קמרון גיקנדי. למי שזוכר, התחלתי את מסענו לתודעת שפע, בספר...

תצוגה מקדימה

נכה, קשיש/ה: חצי בן אדם?

איך מתייחסת המדינה הקטנה לחלשים, או אולי, למוחלשים שבה? במדינה הקטנטונת, זו שיש בה שודדי מזונות בחסות החוק, יש גם אוכלוסיות מוחלשות אחרות, כמו: נכים וקשישים. בואו נראה איך המדינה, שהיתה פעם...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה