הבלוג של גלית קדמי ביבר

galitkedmibiber

מאמנת אישית בכירה ויועצת זוגית. בעלים של חדר כושר רגשי. לקביעת פגישה ברחובות או בתל אביב 050-7417040 או למייל [email protected]

עדכונים:

פוסטים: 14

החל מיולי 2015

IMG_20150104_224327

אני מקולקלת. הגב התחתון שזורק כמו מכת חשמל לרגל שלי לא מאפשר לי ללכת יותר מכמה צעדים, בטח לא לנהוג. הימים שלי עוברים בעיסוק אינטנסיבי באיך אני, עכשיו טוב, עכשיו כואב, עכשיו פחות. ניקח תרופה, אולי עוד זריקה, כדאי ללכת לדיקור. אני מחשבת את צעדיי כי הגוף שלי מאפשר לי רק צעדים ספורים, אני עושה ונחה, עושה ונחה, קצב החיים שלי משתנה. אני מחפשת הסחות דעת. רואה סדרות מוקלטות ומתנתקת מעצמי.

בהתחלה אני כועסת. איך עשיתי את זה לעצמי. איך לא התאמנתי מספיק, איך לא טיפלתי בעצמי כשרק הרגשתי משהו, איך הזנחתי. הכעס הראשוני מתחלף לתסכול ורצון שזה כבר יעזב אותי ושאחזור להיות מתוקנת, בריאה. די כבר אני אומרת וטופחת על הרגל שלי. מספיק כבר אין לי כח. הכעס והתסכול רק מחריפים את הכאב. באופן מוזר אני מתרגלת לכאב. הוא נהיה חלק ממני. התסכול מתחלף להשלמה. אני שמה לב שהעיסוק האינטנסיבי שלי במחשבות וברגשות הפסיק. כאילו אין מחשבות. יש שקט. הוא נעים לי. אט אט אין רצונות, אין תשוקות, אין אכזבות. יש רק מה שעולה כל רגע. מה שאני עושה בכל רגע. אין אפילו רגע של בחירה, יש זרימה. אני קמה לאכול וזה מקבל מקום, אני לא חוטפת. אני פוגשת זוג לייעוץ זוגי ואני נוכחת שם יותר מתמיד. אני מאמנת אנשים ואני מרגישה אחרת. לכל מילה יש מקום, יש מוסיקה. המרחק בין ההסעה לבית או למקום העבודה בתל אביב פתאם מתארך. אני מגלה ריחות ומראות שאף פעם לא ראיתי. הקצב החדש מגלה לי עולם חדש.

אנשים מסביבי מגיבים בהתחלה בדאגה ובהתגייסות ובהמשך נמאס להם לשמוע. כי כמה אפשר לדבר על הרגל שלי. אנשים שולחים אותי לכל מיני טיפולים, שייגמר מהר הקילקול ושיתקנו אותי כבר, שאני אהיה כמו חדשה. אני כבר לא נופלת במלכדת הזו. אני מקבלת את הקצב החדש ואני עושה כל מה שאני עושה בלי לבקש לי תוצאה. בלי לרצות להשיג משהו. לעשות מה שנעים לי עכשיו.

אני חושבת על כל האנשים ה”מקולקלים”. אנשים שעברו תאונת דרכים או חלו בסרטן, אנשים שאיבדו את יקיריהם, אנשים שיום בהיר אחד אובחנו כדכאוניים או חרדתיים, אנשים שבני הזוג שלהם בגדו בהם או עזבו אותם בלי הכנה מוקדמת, אנשים שפוטרו מעבודתם בלי התראה, אנשים שהקרקע נשמטה להם באחת מתחת לרגליים. הם מרגישים מקוללים, בודדים, חסרי תועלת. התחושה היא שאף אחד לא יכול באמת להבין אותם. אף אחד לא יכול לעזור. לבד, כמו נלקחה הזהות אליה התרגלו כל חייהם, מחפשים זהות חדשה. תחושת חוסר הערך גורמת להתכנסות, להתנתקות, להמנעות. בא לי לחבק את כולם ולומר להם מילים טובות של אהבה אבל אני לא מוצאת אותן. מרגישה קצת מטופשת לכתב על כאב הגב הקטן שלי אל מול התמודדויות אמיצות שאנשים נושאים איתם. אולי מה שאני אומרת זה אל תהיו עם זה לבד. יש דרך להפוך את הקללה להקלה. העניין הוא לא לתקן את הקילקול אלא לקבל אותו, לראות מה הוא מביא איתו, לבוא אליו באהבה.

ואם בא לכם לבקר באתר שלי

עוד מהבלוג של גלית קדמי ביבר

תצוגה מקדימה

וידוי אישי - פעם הייתי מוצלחת יותר

אני רוצה להתוודות. פעם הייתי קלילה יותר, אופטימית יותר והעולם חשב שאני מוצלחת יותר. עוד בבית ספר הייתי תלמידה מצטיינת, ולאחר סיום שירות צבאי כפקידת מבצעים בטייסת (תפקיד נחשק ביותר), קיפצתי בזינוק מהיר ללימודי תואר ראשון....

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

המפתח ליצירת קשר זוגי מוצלח

  מדוע אנשים כל כך מתקשים להיות  בקשר? הייתם פעם בדייט חלומי ולמחרת לא רציתם לראות אותו או אותה יותר?מדוע גם זוגות הנשואים עשרים שנה לא מרגישים בקשר? ומה זה בכלל להיות...

תצוגה מקדימה

אמא שלו הורסת לנו את הזוגיות

מה עושים כשמישהו מהמשפחה המורחבת (הורים, אחים, חמים)  "הורס" את הזוגיות? "הזוגיות שלנו מצוינת, אנחנו אוהבים אחד את השני, מסתדרים מצויין, משתפים אחד את השני, מגדלים את...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה