אשמה ואחריות

בחורה עם מחשב נייד

אנשים אומרים לי"את אופטימית"
אבל אני דווקא משתדלת לא להיות אופטימית.
אופטימי זה בן אדם שרואה את המציאות ומאמין שהכל לטובה ושהכל טוב. זה בן אדם שמתהלך בעולם עם משקפיים וורודות.
ואני דיי מכורה למשקפיים האלה. מפחדת לראות משהו רע ועוצמת עיניים לנוכח כל אירוע שהמח שלי מתייג כרע.

האינטואיציה שלי מאד מפותחת, אני יודעת דברים לפני שהם קורים ומרגישה כשמשהו מתרחש. אבל. כל זה לא עוזר כשמסתובבים עם משקפיים וורודות. כי המשקפיים הוורודות לא מאפשרות לי לראות שום דבר כפי שהוא. ובעצם מסתירות את המציאות.
אני הרגשתי את הגוש בחזה עוד לפני שנה. הרגשתי שמשהו לא בסדר. ואחרי שהרופאים אמרו שזה נראה בסדר לגמרי שכנעתי את עצמי להרגע. היתה לי תחושה חזקה שמשהו לא בסדר אבל המשקפיים הוורודות שלי לא נתנו לי לראות את המציאות כפי שהיא והסתירו ממני את האמת.
כשלא רוצים לראות משהו לא רואים אותו. ככה זה. ופשוט כל פעם שהאינטואיציה שלי אמרה לי "גלית, לכי להבדק דחוף" האגו שלי אהתרגל למשקפיים האלה אמר "לי לא קורים דברים כאלה. אצלי תמיד הכל הכי טוב! לא יכל להיות!"
וככה, אני שמטפלת בהמון אנשים אחרים ביום יום ויכלה לראות ולזהות מצבים מורכבים לא הצלחתי לראות את מה שקורה בתוך הגוף שלי עצמי.

עכשיו אני דווקא מתאמנת על להסיר את המשקפיים הוורודות האלה. זה לא אומר שאני צריכה עכשיו להרכיב זוג כהה. אלא פשוט להסתכל על הדברים, על המציאות.
וכשאני עושה את זה. מקבלת את מה שיש ומתבוננת על מה שיש…
אין את מי להאשים
ואין למה לקוות

יש את מה שיש
וזו תחושה מאד נעימה. הקבלה הזו. הידיעה העמוקה הזו של מה שיש עכשיו.
אני מודה על כל מה שקורה לי לא כי אני אופטימית אלא כי זה מה שקורה ואני פשוט מודה וזהו. ואני גם יודעת בוודאות שזה מתישהו יעבור כי הכל עובר מתישהו והכל זמני. וזה גם עוזר להוריד את המשקפיים הוורודות ולראות את מה שיש עכשיו. כי אין ממה לפחד או למה לקוות. כי הכל זמני.
וזה מאד עוזר לי.
וכשאני מסתכלת על מה שיש ומכירה במצב שלי- במקום הזה, יש לי בחירה. כי כשאני מתעלמת מהמצב, או מחפשת אשמים ורואה הכל כנורא, אין לי בחירה. וכשאני רואה את מה שיש אז הבחירה היא שלי.
הבחירה מה לעשות עם זה (האם ואיך לטפל)
הבחירה איך להתייחס לזה ואיך לחוות את זה
הבחירה איך אני רוצה להתמודד עם מה שקורה
יש לי בחירה. וכל בחירה שאני אבחר עכשיו תיצור את העתיד שלי וזהו.
אין פה למה לקוות או ממה לפחד.
וזה מה שאני לומדת בימים האלה.

אז המצב שלי הוא לא אופטימיות. אני לא אומרת "הכל יהיה טוב" או "הכל טוב". אני אומרת: "זה מה שיש. וזהו. ואני בוחרת איך להגיב לזה ואיך להתמודד עם זה." והתוצאה של הבחירות שאני עושה גורמת לי גם להנאה וגם לכאב וזה מה שיש.

למה בני אדם אוהבים לחפש אשמים?
אין אשמים. זו האמת לאמיתה.
אני בתור מי שמתרגלת בודהיזם מאמינה כל מה שקורה זה תוצאה ישירה של המעשים שלי בעבר. שאנחנו בעצם יוצרים את המציאות שלנו
מי שמאמין באלוהים או בכוחות הקוסמוס יכל להאמין שאלוהים יוצר את המצב הקיים
מי שאין מאמין בדבר יכל לחשוב לראות את מה שקיים ולהגיד: זה מה יש, עכשיו מה עושים?

אבל הנטייה של כל בני האדם ושלי גם כן כמובן לחפש אשמים היא הרסנית. וכמובן משעשעת.

ואני שמה לב לזה המון דווקא עכשיו כשאני חולה במחלה שבעיקרון על פי המדע לא ברור מאיפה היא נובעת ואי אפשר להאשים בה אף אחד. ובכל זאת אני מוצאת המון אנשים מחפשים את מי להאשים בתוך המצב שבו הם נמצאים או מפחשים את מי להאשים במצב בו אני נמצאת. ואז אני אומרת… זה אבסורד! אף אחד לא יצר את המצב הזה בשבילנו!

כשגילו לי את הסרטן זה היה כבר אחרי שנה שלמה שבה הסתובבתי עם גוש בחזה, עברתי שלושה רופאים ושתי בדיקות אולטרסאונד כשכל רופא שאני באה אליו אומר שזה נראה ציסטה הורמונלית רגילה כפי שקורה לנשים רבות בגילי. אחד אפילו אמר "זה לא סרטן" ממש במילים האלה. ככה שנה שלמה הסתובבתי. עד שיום אחד התעקשתי מספיק כדי ללכת לMRI וביופסיה.
אני מספרת את הסיפור הזה ורואה איך כולם מחפשים לספר לי כמה הרופאים שהלכתי אליהם היו לא בסדר, כמה הם אנשמים.
ואצלי פשוט מאד אין את התחושה הזו שהם עשו משהו לא בסדר.
הם עשו מה שהם מבינים.
משהו (הקארמה שלי או המערכת אמונות שלי או היקום או אלוהים, מה שתחליטו) הביא אותי דווקא אליהם. וגם אם אין סיבה עמוקה של למה זה היה צריך להתגלות דווקא עכשיו, זה מה שקרה.

ולחפש בזה אשמים זה בזבוז מטורף של אנרגיה וכעס.

וזו אנרגיה מחלישה. חיפוס אשמים, האשמה, זו אנרגיה שמאד מאד מחלישה ואני ממליצה באופן כללי בחיים להפתר ממנה ומההרגל הזה לחפש אשמים.

ואני רוצה להגיד משהו מאד לא פופולארי אבל מרגיש לי חשוב.
החוק הזה, של "לחפש את מי להאשים זה תמיד מחליש, ועדיף לבדוק בפנים מה אפשר לעשות אם המצב הקיים" הוא נכון לכל מצב. גם למצב שבו באופן אובייקטיבי מישהו פגע בכם.
בתור אישה אני יודעת להגיד שדווקא בתקופה של ההתעוררות של המודעות להתרדות מיניות וכן הלאה, הייתי הכי חלשה. הייתי מלאה בכעס כלפי כל הגברים שאי פעם פגעו בי והרגשתי חלשה מאי פעם. האשמתי אותם, את הגברים האלה בכל הבעיות בעולם.
ורק כשאמרתי לעצמי. אוקי, זה המצב. החיים שלו הובילו אותו לעשות את המעשים האלה והחיים שלי הובילו אותי לחוות את החוויות האלה. מה אני עושה עם זה עכשיו? בשבילי? איך אני מתחזקת בשבילי? בלי לחפש להאשים אף אחד אחר. רק כשעשיתי את זה התחלתי להתחזק ולהחלים ממה שעברתי.

אין אף פעם אשמים בשום דבר. אל תחפשו אותם. זה לר רלוונטי וזה הורג אתכם מבפנים!
לא המורה צעקה עליכם בכיתה א', לא אמא שלכם שמאד נח להאשים על ספת הפסיכולוג. אין אף אחד שאשם ושום דבר.

יש את היכלת של כל אדם לבחור אם לקחת אחריות על החיים שלו או לא. לפעמים לקחת אחריות זה לשים מישהו בכלא כמו שלקחת אחריות זה לעשות כימוטרפיה, אני לא אומרת. אבל זה לא ממקום של אשמה אלא של אחריות.
הבחירה שלנו היא אם לעשות בחירות בחיים שלנו או לא. וכמובן שאנחנו לא שולטים במה שהביא אותנו עד הלום כי זה כבר עבר, אבל יש לנו בחירה במה שיהיה איתנו בהמשך.

הרופאים שלא איבחנו אותי לא יצרו לי את הסרטן. הם עשו את מה שהם עשו ומבינים ואני האמנתי להם למרות שידעתי, אגב, שאני לא צריכה. וזה מה שהיה. אף אחד לא אשם. אשמה מסירה מאחריות.
לקחת אחריות זה להחליט מה עושים. לבחור להתפתח, להשתנות. ולעבוד עם מה שיש.