ואז מסרתי את התינוקת שלי לאישה זרה

כבר חודש ימים שהגוף שלי צועק ומתחנן לרדת מהסחרחרת הזו. גם בפעם החמישית ואחרי הכנה שניסיתי לעשות לעצמי, אני עדיין מרגישה שהיא נתלשת ממני

sep1c
לפני קצת יותר משנה וחצי כתבתי לה את המכתב הראשון. היא עוד היתה אז עוברית קטנטנה.
אני עוד זוכרת את התחושה העמומה של הבעיטה הראשונה ממעמקי הבטן. איך התלבטתי שוב ושוב אם זה-זה או לא, וגם את הבעיטה השניה שלא איחרה לבוא.
אני זוכרת את הרגע שהיא יצאה לאויר העולם, בלי כל עזרה, מול עיניהם המשתאות של אנשי הצוות. היא היתה הכי קטנה שראיתי, והתאהבתי בה עוד לפני שנחתך חבל הטבור.

אני זוכרת איך הבנתי מיד שלא תהיה לי עוד אחת כמוה. שאיתה זה סוף המסלול.
אני זוכרת כמעט כל רגע בשנה וחמשת החודשים האחרונים- איך צלחנו קשיים איומים בהנקה, איך התפעלתי כשהרימה והחזיקה את הראש כל כך מהר, איך שנאה נסיעות ואט אט התרגלה.
שנה וחמישה חודשים בהם פיתחנו שפה, ומגע, וקירבה, וקשרים על קשרים שאני לא כל כך יודעת איך להתיר, ובכל זאת, הרגע הבלתי נמנע הגיע, הרגע שבו מסרתי את התינוקת שלי לזרועותיה של אישה זרה, והלכתי.

כבר חודש ימים שהגוף שלי צועק ומתחנן לרדת מהסחרחרת הזו. גם בפעם החמישית ואחרי הכנה שניסיתי לעשות לעצמי, אני עדיין מרגישה שהיא נתלשת ממני.

אחרי שנה וחמישה חודשים שבהם התינוקת שלי היתה צמודה אלי, היא הולכת לגן.
וזה לא שהפכתי לאמא אתמול, וגם לא שהיא הראשונה שאני מוסרת לידיה של הגננת. ובאמת שברוב המקרים זה עבד נהדר, (אבל בשני מקרים גם לא), ובסופו של יום, למרות ההדחקה מחוייבת המציאות, אני לא יכולה שלא להודות ביני לביני שאנחנו מוסרים את הילדים שלנו לידיהם של אנשים זרים, שלא משנה עד כמה בדקנו וביררנו, אין לנו קצה קצהו של ידע מספק כדי לסמוך עליהם עם הדבר היקר הזה.

אנשים שסביר להניח שלא היינו נותנים לאף אחד מהם את האוטו שלנו לסיבוב אילו ביקש באמצע הרחוב. אנשים שקשה לי לתאר את עצמי נותנת למי מהם להיכנס אלי הביתה אחרי היכרות כה קצרה כמו בדיקת גן. אבל את הילדה שלי כבר השארתי שם. ואני יודעת שאחרי שהקושי יגמר שתינו נאהב את הסידור הזה, ונאהב לחזור זו לזרועות זו בצהרי היום, אבל עכשיו עדיין כל נים בי צורח שזה פשוט לא טבעי.  זה לא טבעי בעיני, אף שאני לא רואה לעצמי דרך אחרת כרגע. והשנה, כל החמישיה שלי בהתחלות חדשות.

sep1a
זה לא טבעי למסור את התינוקת שלי לידי גננת שפגשתי לפני חודש למשך חצי שעה.
זה לא טבעי בעיני להשאיר את בת ה-4 בגן חדש עם צוות שמעולם לא פגשה, אבל להגיד לה לא לדבר עם זרים בגן השעשועים.
זה לא טבעי בעיני להכניס את בת ה-9 לבית ספר חדש וללכת.
זה לא טבעי לשלוח בבוקר את בת ה-12 לאותה חטיבה שבה מחנכת מהגיהנום מעכה את אחותה הגדולה במשך שלוש שנים, ולא טבעי לשלוח את אותה אחות גדולה לבד לתיכון, ולהאמין שזה בסדר ושהן יעמדו בזה.

התינוקת האחרונה שלי נכנסה בשערי המערכת, ובאורח פלא גם עשתה זאת ברצון רב ובחיוך. כנראה שבעוד כמה ימים אשתכנע שזה באמת בסדר, ושהאינסטינקט הצועק לי ממעמקי הבטן ״לאאאאא״, יירגע וישתתק.

sep1b
אבל עד אז אני פונה אל כל הגננות, והסייעות והמורים, אל כל האנשים שמקבלים לידיהם את הילדים שלנו:

זה לא טבעי לנו לסמוך על אנשים זרים עם הילדים שלנו, ובכל זאת אנחנו סומכים עליכם. וכך גם הילדים.
אתם מקבלים לידיכם היום אוצר שיש ביכולתכם להפוך אותו לעוד יותר טוב, עוד יותר מבריק, עוד יותר נוצץ. אתם יודעים את זה מהילדים שלכם.
יש בידיים שלכם כוח לעצב, לבנות או להרוס. השתמשו בו בחוכמה. הטביעו חותם. היו ראויים לילדים שלנו. ואל תקלקלו, שאם תקלקלו, אנחנו אמנם כאן כדי לתקן, אבל זה כל כך קשה. כל כך קשה ולא נחוץ.

שנה טובה, מוצלחת, מהנה ובטוחה לכל האוצרות וההורים ולכל העושים במלאכה.