הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 78

החל מאפריל 2013

במשך ארבעה ימים ובמשך 12 שעות נטו על הרגליים בכל יום, עצמי ערכה, פינתה, שטפה וניגבה קרוב לארבעת אלפים כלים מלוכלכים. עצמי למדה לשתוק, להקשיב, להתכנס פנימה. לשמור כוחות, למחזר מזון, ליצור יש מאין ולהפוך ריק למלא.

03/12/2014

ואז, כשעצמי היתה במקום נמוך ומצומצם, היא נסעה לשטוף כלים במנזר. עצמי שתמיד היתה אישה מטופחת, שפקדה את המספרה מדי שלושה שבועות לטיפול צבע ופחחות, התייצבה אצל המניקוריסטית אחת לשבוע למשיכת גלאם על האצבעות ונהגה למרוח כל קרם אפשרי על כל חלקה טובה בגופה, מצאה את עצמה עם יותר שיער לבן מחום, ציפורניים שידעו ימים יפים יותר וידיים של כובסת על נהר הגנגס. ובתפר הסמנטי שבין מצבי קיצון  מובילים לצעדי קיצון לבין מכאן אפשר רק לעלות, עצמי הגיעה על תקן עובדת מטבח בסדנת שתיקה במנזר.

monastry

ההנחיה המרכזית שקיבלה היתה לכבד את השותקים. התדריך כלל הוראות ברורות: ללכת לאט. לדבר בלחש ורק כשצריך, להימנע מתנועות חדות ולדאוג להגיש את האוכל בדיוק בזמן. “בארבעת הימים הבאים האנשים האלה יתכתבו אך ורק עם הכאבים של עצמם”, הסביר המורה. “כל תנועה לא במקום, כל דציבל שיעבור את קו הלחש, יכול לעורר כאב נוסף.”

במטבח הסגפני המתינו לה טבח ועוזרת טבח. עצמי, שאיבדה את עצמה ואת מה שמגדיר אותה בחיים, לא חשבה שתוכל לתרום תרומה ממשית ברזי הבישול, כמו עוד דברים רבים בהם הרגישה זה זמן רב חסרת תועלת, אבל זכרה שיש עוד דבר אחד שהיא עדיין יודעת לעשות היטב: לשטוף כלים. או! בזה אני טובה אמרה עצמי לעצמה. אין ביקוש לתפקיד, אין ועדות קבלה, אין מבחנים פסיכוטכניים, אין מרכזי הערכה וגם אין הרבה ציפיות חוץ מלהיות שקופה ולשטוף היטב. איזה מזל שיש לי מיומנות גבוהה בלסבן ולהדיח, חשבה עצמי לעצמה.

על עגלת הכלים נערמו עשרות רבות של צלחות בגדלים שונים, קערות, סכינים, מזלגות, כפות וכפיות, סירים ומחבתות עם כתמי שמן וחלודה, וגם מערכות הגשה מגוונות. עצמי ניגשה לכיור, אספה את השיער החצי לבן עם גומי שחור פשוט, פתחה את ברז המים, יצקה חומר ניקוי ירוק על הספוג, והחלה במלאכת ההדחה. המים היו קרים והיא ביקשה להדליק את הדוד , מה שלא מנע ממנה להמשיך בעבודתה החשובה, כי הכלים היו מלאי אבק, והיה צורך למרק אותם לפני ארוחת הצהריים. עצמי חשבה לעצמה מתי היתה הפעם האחרונה שהדיחה כלים ביד, במים קרים. זה היה לפני שמונה שנים, יום לפני שקנו את המדיח. עצמי זכרה שבאותו זמן חשבה לעצמה שיש חיים לפני המדיח וחיים אחרי המדיח, רק לא תיארה לעצמה שהחיים אחרי המדיח יתגלגלו בצורה כזאת שתמצא את עצמה במרחק שנות אור מנקודת ההתחלה המבטיחה והטובה, הנקודה בה כל האפשרויות היו פתוחות, הנקודה בה נעשו טעויות רבות שנבעו מחוסר שיקול דעת אבל גם מחוסר מזל, שהביאו להידרדרות מוחלטת של כל מה שנחשב ליציב ונטוע באדמת חייה. ואיכשהו, העיסוק במירוק הכלים והכנתם לקראת בואם של השותקים לחדר האוכל מילאה אותה בחדוות עשיה. “איך תיקתקת את הכלים”, החמיאה לעצמי עוזרת הטבח, ועצמי, שכבר זמן רב לא הרגישה עצמה רלוונטית, חייכה אל תוך לב של עצמה.

במשך ארבעה ימים ובמשך 12 שעות נטו על הרגליים בכל יום, עצמי ערכה, פינתה, שטפה וניגבה קרוב לארבעת אלפים כלים מלוכלכים. מדי פעם זכתה לתבל סלט, לחתוך ירקות בשיטה המדויקת של הטבח, לכתוב על פתקיות את שמות המאכלים בכתב יד מסולסל, ולפעמים גם לתרום לעיצוב השולחן המרכזי. עצמי למדה לשתוק, להקשיב, להתכנס פנימה. לשמור כוחות, למחזר מזון, ליצור יש מאין ולהפוך ריק למלא. היא למדה הרבה מהטבח ומעוזרת הטבח, על אוכל ועל תבלינים, על חדוות היצירה ועל קסמים של טעם וריח של מזון חף מכל אגו. עבר יום, עברו יומיים, ועצמי החלה להרגיש משמעותית.

momo

השותקים בעיקר שתקו, או התבוננו, או הרהרו. לפעמים הם גם צעקו ובכו. והיו רגעים שהיו בתוהו ובוהו כל כך גדול שנזקקו לרשת ביטחון של שותקים בדימוס, ששמרו עליהם מכל משמר והעניקו להם אהבה שאינה תלויה בדבר. ביום השלישי עצמי התבוננה באהבת החינם הזאת, שכל כך ייחלה לה בעולמה המקביל, והתרסקה לאלפי רסיסים של דמעות מלוחות.

ביום הרביעי והאחרון, לאחר פינוי הכלים של ארוחת הצהריים, כשהשותקים כבר חזרו לדבר, עצמי נקראה לחדר האוכל, להצטרף לכולם. לפתע מבטי השותקים המדברים הופנו אליה והיא שמעה רעש גדול. אלה היו מחיאות כפיים. על הכלים. על העבודה המשמעותית. על הנתינה. על עצמה.

דמעות גדולות מילאו את עיניה של עצמי. דמעות של מבוכה, של התרגשות עצומה, ושל הכרה והוקרה, שסוף סוף זכתה גם היא באהבה שאינה תלויה בדבר.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה