הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 80

החל מאפריל 2013

הוא מוסר לי טישו ואני בוכה. לא מבינה לאן נעלמה האני האסופה, השולטת, זאת שמחזיקה חזק את הבטן. מגיל שלוש אני מחזיקה את הבטן, ככה זה אצל רקדניות. מחזיקות חזק, שומרות על גו זקוף, ומוציאות החוצה רק את מה שאצילי ויפה. בכי ונזלת לא נחשב יפה.

26/11/2014

נוסעת בשביל הפראי, חולפת על פני הרבה ירוק והרבה בוץ, עוברת שער צהוב ואז ריח האורוות מכה באפי. עשרות חיות יפיפיות, אציליות, שחורות, חומות, לבנות ואחרות, כל אחת בתא שלה, אוכלות אספסת בשאנטי כאילו אין מחר. בין לבין גרשון מתרוצץ הלוך וחזור כמו ילד ADHD ששכח את הכדור, כולו שמח וטוב לב ומרגיש מיליון דולר.

למקום הזה, שהתוודעתי אליו רק שלשום, יש השפעה מאגית עלי. מרגישה את זה בכל רמ”ח איבריי.

זה לא שגדלתי עם סוסים. לדעתי רכבתי אולי פעמיים בחיי. אבל בתוך תוכי אני יודעת שיש כאן חיבור שאין לו קשר למקום בו נולדתי וגדלתי, כמה כסף יש לי בבנק, כמה תארים יש לי ומה אני עושה או לא עושה בחיים. זה משהו שקשור בהוויה, במעמקים של הקישקע, ואולי אפילו בחיים קודמים, למרות שמה לי ולגלגולים רוחניים.

מתיישבת בצריף הצנוע שהוסב למשרד. גל מבקש ממני לספר על עצמי. הייתי בסרט הזה כל כך הרבה פעמים בשנתיים האחרונות. יודעת לדקלם את הרפרטואר מתוך שינה. אני ואני ואני ועשיתי ועשיתי ועשיתי והשגתי והשגתי והשגתי ובלה בלה בלה וחארטה חארטה חארטה. שונאת את הנאום הזה שאני נואמת חדשות לבקרים שהדבר היחיד שיוצא לי ממנו הוא כלום בפיתה ועוד קצת נומך.

מתניעה את המילים מחדש, מעבירה אותן מהילוך ראשון לשני בנוהל אבל הוא עוצר אותי. “עזבי את זה,” הוא אומר ומסתכל לי עמוק לתוך העיניים. “מה שלומך”?

“לא משהו”, אני עונה, ובלי להספיק להבין מה דה פאק קורה לי נפרץ הסכר והדמעות זולגות מעצמן במופע אור קולי של הלייף. לא מבינה, לא מאמינה ובעיקר בשוק מוחלט מהחוויה המטלטלת הזאת. הוא מוסר לי טישו ואני בוכה. לא מבינה לאן נעלמה האני האסופה, השולטת, זאת שמחזיקה חזק את הבטן. מגיל שלוש אני מחזיקה את הבטן, ככה זה אצל רקדניות. מחזיקות חזק, שומרות על גו זקוף, ומוציאות החוצה רק את מה שאצילי ויפה. להסרת ספקות, בכי ונזלת לא נחשב יפה.

יוצאת החוצה לאוויר הצח. יושבת על ספסל, מדליקה סיגריה, מנסה לשוב ולהסדיר נשימה. גרשון מתיישב לידי, בשקט. גרשון יותר מבוגר ממני אבל מתנהג כמו ילד. יש לו פרווה חומה מבריקה, יש בו שמחת חיים ויש בו את שמחת היש. הוא מתקרב אלי ומתיישב לידי, אני מלטפת אותו ואנחנו ממשיכים לשבת בשקט. גרשון יודע משהו על סוד האושר הפנימי שאני עוד לא למדתי.

אח”כ גל לוקח אותי לתא של ספרייט. ספרייט בן עשר. בחיי אדם זה כמו מי שעשה את הטיול הגדול למזרח, סיים את התואר, התחתן ואולי יש לו גם צאצא אחד או שניים. יש לו צבע לבן מלוכלך, רעמה חומה עם קצוות מפוצלים, ויש לו את העיניים הכי טובות שראיתי. ספרייט הגיע אליו שבור ומרוסק ועבר תהליך איטי של שיקום. ואני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי שגם אני התגלגלתי למקום הזה מרוסקת ושבורה, ואולי יום אחד אצא ממנו קצת משוקמת.

ספרייט. קרדיט לתמונה, טל שגב.

ספרייט. קרדיט לתמונה, טל שגב.

“מנהיגות לא לוקחים בכוח”, הוא מסביר לי. “את צריכה להוכיח שאת ראויה לה.” הוא מלמד אותי איך לרכוש את אמונו של ספרייט. איך לתת לו להריח אותי. איך לגרום לו להסכים ללבוש את הרתמה. איך להוביל אותו מחוץ לאורווה בבטחה. איך לנקות אותו פעם עם מברשת קשה נגד כיוון צמיחת השיער ופעם עם מברשת רכה, יחד עם כיוון הצמיחה. איך לגרום לו להסכים להרים רגל כדי שאוכל לנקות לו את הפרסה מבוץ ואבנים.

כשאני לא ממוקדת ולא מקשיבה, זה לא עובד. כשאני עסוקה בלהתעקש, או בלחזור על מה שלא עובד, או לנסות לכפות עליו את דעתי, או לפעול מתוך מצוקה, או לשדר פיזור דעת – ספרייט לא משתף פעולה. לא סומך. לא בוטח. האסימונים נופלים לאט, אבל בסוף מבינה שכך גם אני. כשמתעקשים איתי, מנסים לכפות עלי, ולא מקשיבים לצרכים האמיתיים שלי – אני מתנתקת. לא בוטחת.

לאט לאט לומדת לשים פילטרים לרעשי הרקע ולהתמקד בלהקשיב. לומדת לפעול מתוך מיקוד פנימי ודיוק. לומדת לנשום עמוק ולהוציא החוצה את הבטן לפני כל פעולה. לומדת פחות שליטה ויותר התמסרות. כשמצליחה לעשות את זה, ספרייט מרים את הרגל ונותן לי לנקות לו את הפרסות, מה שגורם ללב שלי להתמלא בתחושה שאני ראויה. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי ראויה.

גל וספרייט. קרדיט לצילום: טל שגב.

גל וספרייט. קרדיט לצילום: טל שגב.

מה שלמדתי מגל ומספרייט בשעתיים שווה עשרות אם לא מאות שעות על ספת הפסיכולוג. גל הוא מורה לחיים, וספרייט הוא ראי. גל לימד אותי להקשיב, ספרייט לימד אותי התבוננות פנימית.  ואני רק בתחילת הדרך.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה