הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 79

החל מאפריל 2013

ואז מתחיל שלב ההזיות: פרופסור יורם יובל יושב על הר של בגדים, מביט בי בחיוך מלא רחמים של מי שמבין שכבר אין טעם לשאול אותי איפה זה פוגש אותי. פרופסור עמוס רולידר מציץ מתוך ארון השירות, סופק כפיים ומגלגל עיניים. הולוגרמת ענק של סופר-נני מיכל דליות מישירה מבט למצלמה וירטואלית ואומרת לכל העולם ואחותו שאין לי סמכות הורית בשיט. ואם לא די בכך, גם זוהר ארגוב קופץ מתוך המייבש, ובריש גרונית עמוקה פוצח ב “בדד אלך, גם תפילה אין לי, בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום”.

21/05/2013

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה צרה וארון יש בו מכונה, מייבש וסל כביסה שעולה על גדותיו עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. לא משנה אם בדיוק חזרתי מאימון ממריץ במכון, יום של הישגים מקצועיים או דרינק בפאב השכונתי– ברגע שעוברת את מפתן חדר השירות – אוחזת בי מרה שחורה בשילוב מלנכוליה, ולא מהסוג הרומנטי .

לפעמים אני מרגישה כאילו לסל הכביסה שלי יש חיים משל עצמו, או סוללות נטענות, או שניהם. אין לי דרך אחרת להסביר את המצב הבלתי נסבל הזה, שחצי שעה אחרי שאני כבר מצליחה לראות את התחתית שלו, הוא שוב מתמלא מחדש. כמו הצמח הזה בסרט חנות קטנה ומטריפה, הוא פותח פה גדול, קורא “feed me” בגרון ניחר, וזולל כבסים כאילו אין מחר ולא נודע כי בא אל קרבו. ואני אומרת לכם, באחריות: הסל שלי אכלן כביסה כפייתי.

הכניסה לחדר הכביסה תמיד מלווה בחשבון נפש ארוך ונוקב. למה אני לא כמו הנשים האלה שניגשות לסל הכביסה בצעדי הורה עליזים, עושות קיפולים צבאיים תוך שירת ארץ ישראל פורחת, ובחיוך של מיליון דולר מסדרות את הבגדים בארון לפי צבעים ונושאים? איך זה יכול להיות שנכשלתי בחינוך ילדיי, שזורקים את הבגדים שלהם על הרצפה בלי שום אפשרות להבחין בין מה מלוכלך למה שסתם נשלף מהארון ואז הכל חוזר לסל וחוזר חלילה? והאיש שאיתי – שבתחילת הקשר שלנו היתה לו בלעדיות על המכונה ואפילו התחנן בפניי לא לעשות כביסה בכל פעם שיצא למילואים – איך נתתי לו להתפטר חד צדדית מתפקידו ולהשאיר אותי כמו חייל נטוש בשטח?

ואז מתחיל שלב ההזיות: פרופסור יורם יובל יושב על הר של בגדים, מביט בי בחיוך מלא רחמים של מי שמבין שכבר אין טעם לשאול אותי איפה זה פוגש אותי. פרופסור עמוס רולידר מציץ מתוך ארון השירות, סופק כפיים ומגלגל עיניים. הולוגרמת ענק של סופר-נני מיכל דליות מישירה מבט למצלמה וירטואלית ואומרת לכל העולם ואחותו שאין לי סמכות הורית בשיט. ואם לא די בכך, זוהר ארגוב קופץ מתוך המייבש, ובריש גרונית עמוקה פוצח ב “בדד אלך, גם תפילה אין לי, בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום”.

עם החשיבה החיובית הזאת שמתי פעמיי לקפה מכבסה דיזי בתל אביב, לאירוע ההשקה של קפסולות הג’ל החדשות של חברת הכביסה אריאל עם ג’ל פי שתיים מרוכז יותר. מה כבר יכולים לחדש לי, חשבתי לעצמי, אפשר לחשוב. כו-לה כביסה. אבל מתברר שלכביסה חוקים משלה, ולאריאל וליקום חוקים משלו. בעודי מקשיבה להסברים של דוברת החברה, התוודעתי לכמה צירופי מקרים שהצליחו להפתיע אפילו חסרת אמונה שכמותי:

  • מדינת ישראל מייצרת 700,000 כביסות בשנה, כאשר משק בית מפעיל בממוצע כ-6 מכונות כביסה בשבוע. היוריקה! אני לא לבד!
  • מקור שם המותג אריאל ניתן בהשראת דמות רוח הרפאים במחזה המפורסם של שייקספייר “הסערה”. עכשיו תקלטו את הקטע: למדתי שייקספייר באוניברסיטה!
  • בתחילת דרכו אריאל היה סבון כלים, ורק בשנת 1969 הפך להיות סבון כביסה. עכשיו תחזיקו חזק: אח שלי נולד בשנת 1969 ובשנה הזאת ניל ארמסטרונג גם נחת על הירח.

בשלב הזה כבר הבנתי שזה חזק ממני. אריאל ואני כנראה נועדנו להיות. אז יצאתי איתו לדייט ראשון, הסתכלתי לו בעיניים ובדקתי אותו מקרוב.

נתחיל מזה שאריאל חתיך. הוא ארוז היטב, בעטיפה שקופה מתכלה. חוצמזה, אריאל מריח טוב. ממש טוב. כאילו רק עכשיו יצא ממקלחת של פרחי אביב. אה, והוא גם חכם. מה זה חכם – גאון טכנולוגי. מתברר שהוא פיתח אנזים חדש שהופך את כל מה שהוא בא במגע איתו לנקי במיוחד.

אריאל רצה לדעת עלי כמה שיותר. הוא התעניין בי והיה מרוכז בי – פי שתיים יותר מרוכז. הוא גם כל כך ספונטני וקליל: לא משנה לאיזה תוף זורקים אותו ומתי – הוא כבר יעשה את כל העבודה, ללא פשרות. הוא גם טוב עם ילדים, טוב עם בעלים, ואפילו הבטיח לי שהוא יהיה טוב עם חמותי! והמגע המלטף הזה שלו, של מרקם הג’ל הקטיפתי הזה, כל כך רך ונעים…

ואני יודעת שזה לא לעניין לתת בדייט הראשון, אבל לא יכולתי להתאפק: לקחתי את אריאל הביתה, עליתי איתו לדירה, ומה שקרה אחר כך יישאר בינינו, כי אריאל לא טיפוס שרץ ומספר לחבר’ה. חיים פעם אחת, גאד דאמיט. ושימותו הקנאיות.

חתיך, ארוז היטב ומריח כאילו יצא ממקלחת של פרחי אביב.

נ.ב. – אריאל מחפש את האחת! כנסו לתחרות סקר עבודות הבית הגדול בעולם הבית של נענע 10, השתתפו ואולי תוכלו לזכות בעוזרת בית (או עוזר) למשך שנה. שווה.

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

גיבורה מקומית.

זה סיפור לא שגרתי על מכתב לא שגרתי שקיבלתי מאישה לא שגרתית עם נסיבות חיים לא שגרתיות ויוזמה בלתי שגרתית בעליל. האישה הזו נכנסה לי ללב, פעמיים: פעם אחת כי נסיבות חייה הביאו אותה ואת בן זוגה למצב בלתי אפשרי, ופעם שנייה כי היא...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה