הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 78

החל מאפריל 2013

ויש את הקולות שרק אני שומעת, אלה שלא שומעים בחוץ, שירת הסירנה הבלתי פוסקת של הקישקע שלי. צפירה ארוכה צורמנית ומהדהדת, וכמו במערכון של יונתן גפן, אני לא יודעת אם לעמוד דום או לרדת למקלט.

18/06/2014

ואז מוצאת את עצמי בבית הפח הגדול. זה לא בית מדוגם ומפונפן, אלא האנגר חשוך ומאובק ובו שמונים מיטות צבאיות עם שמיכות מעופשות ודוחות. מסביבי טיפוסים מבעיתים: אינדיאניים ערסים, פיראטים ברבריים, אוכלי אדם, גברים, או חצאי גברים. מחפשת חלון. אין חלון. אני פוחדת. פתאום קולטת את ורד בקצה השני של ההאנגר. לא ראיתי אותה איזה עשר שנים. אני צורחת את השם שלה ורצה אליה, אנחנו מתחבקות חזק, מנסה להסתכל לה בעיניים אבל לשתינו יש שיער סתור שמסתיר לנו את העיניים זו של זו והחיבוק הוא חיבוק חצי עיוור. פתאום ורד נעלמת. בהפקה אומרים לי שיצאה מבית הפח הגדול. שזה לא בא לה טוב. גם לי זה לא בא טוב. אני סובלת. לא מוצאת את עצמי בשיט. רוצה לצאת. רוצה הביתה, למשפחה שלי, למי שמכיר אותי, אוהב אותי ולא דורש ממני עור של פיל. אבל בוחרת להישאר כי המצב לא טוב, לא טוב בכלל, ואני חייבת להביא הביתה את המיליון. חייבת.

מתעוררת שטופת זיעה, ספוגה מכף רגל עד ראש, מנסה להבין מה דה פאק קרה כאן עכשיו. השעה 01:30 בלילה. המון רעש מהחלון. המון רעש בתוך הראש. נזכרת במילים של להקת תמוז, לא יכול לישון עכשיו, מקשיב לרוח ונגנב. אין רוח. האוויר עומד. בחוץ קולות של עיר, של מכוניות, אוטובוסים, אופנועים כבדים ונהמות של אוכלי אדם ערסים ברקע. ויש את הקולות שרק אני שומעת, אלה שלא שומעים בחוץ, שירת הסירנה הבלתי פוסקת של הקישקע שלי. צפירה ארוכה צורמנית ומהדהדת, וכמו במערכון של יונתן גפן, אני לא יודעת אם לעמוד דום או לרדת למקלט.

fearless big

למחרת אחרי הספינינג במכון אני לא מוצאת את האוטו בחניון. מקיפה את החניון פעמיים כמו זומבית ומתחילה להבין שבעצם אדם לא צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. מוצאת את האוטו ומרגישה מפגרת. תאספי את עצמך אני אומרת לעצמי. חייבת להגיע לפגישה אסופה.

יוצאת מהמקלחת, מתמרחת, מתבשמת, מחליקה שיער, שמה צבעי מלחמה במתיקות מעודנת ועוטה על עצמי את אחת מחליפות ההצלחה שלי. זאת לא באמת חליפה. זאת חליפה בהפרעה, מניפולציות היפראקטיביות שאני עושה על אותם בגדים ואקססוריז כדי ליצור מה שהכי מתקרב לשיק פריזאי בתקציב ישראלי מינוס. תאספי את עצמך אני פוקדת על עצמי בדרך חזרה לאוטו. תהיי מהודקת. סעי לשלום, המפתחות בפנים.

זאת הפגישה החמישית שלי איתם בחודשיים האחרונים. כל פגישה נמשכה שעה וחצי שעתיים בהן אני חייבת לתת את השואו של הלייף, מופע של איש אחד מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. בין לבין היו גם מבחנים של יום שלם שבהם פסיכולוגית וואנאבי בת עשרים וחמש עם ציצי מושלם תקבע שאני אדם נחוש עם דרייב פנימי, דעתנית ברמות, שהחשיבה האנליטית שלי לא משהו ושאני לא יודעת לנתח דוחות כספיים. על כך נאמר במקומותינו: תתקדמי, באימאש’לך.

הגעתי לישורת האחרונה. חיכיתי לישורת הזאת הרבה מאוד זמן. חודשים ארוכים של חיפוש דרך הגיעו לרגע אחד מזוקק. יש לי חוזה בידיים. נייר עמום, יבש, עם אופק לוט בערפל. אבל יש בו הזדמנות של פעם בחיים, לעשות משהו גדול, שאף פעם לא עשיתי, בעולם שאף פעם לא ביקרתי בו, ללמוד כמו שאף פעם לא למדתי ואולי – אולי אפילו להצליח.

אני אמורה להיות שמחה. במקום זה אני מותשת, לא שקטה, רועדת. הסירנה של הקישקע צורחת בפול ווליום, לא מרפה לרגע, מפזרת רעלים של זה גדול עליך ואת לא מספיק טובה ואת תיכשלי ותביאי את זה על עצמך, בדציבלים צורמים של לעג בלתי נסבל. מכירה את הקולות האלה. הם מלווים אותי מגיל צעיר. אני יודעת שזה לא אני. זה הפח הגדול של הפחד.

לפני שנתיים עזבתי את כל מה שהכרתי ושהייתי טובה בו כי התעייפתי מלהרגיש נוח. כי לא רציתי להחמיץ. כי רציתי חדש ושונה. פתאום מתגעגעת לנוח. וזה לא נוח, להתגעגע לנוח. וכמו תינוקת ברגרסיה, מרגישה שצריכה לקחת שני צעדים אחורה כדי לקחת את הצעד הבא קדימה.

תתעוררי. תאספי את עצמך. קחי את הנייר ותחתמי. מותר בידיים רועדות. אבל תחתמי.

זה לא באמת האנגר. זה מקום שעוד לא נברא. אני הולכת ליצור אותו. והוא הולך להיות יפה. לא באמת אמצא את עצמי שם אישה יחידה בין אינדיאנים ערסים, פיראטיים ואוכלי אדם, אלא אישה בין חבורה של גברים ראויים, שאני יכולה רק ללמוד מהם איך מקימים עסק גדול. העיניים של ורד מוסתרות כי רב הנסתר על הגלוי ואי אפשר לדעת מה טומן העתיד. ואני לא חוזרת אחורה כי בשלב הזה הלא-נוח מוכרח להיות בילט אין. וכן. אני חייבת להביא הביתה את המיליון. חייבת.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה