הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 80

החל מאפריל 2013

היא משעינה את האוזן השמאלית על דלת הפלדה, מנסה להעריך מבחוץ את מה שמתרחש בתוך הבית, אבל שומעת רק כינורות מתייסרים שבוקעים מתוך הרדיו. היא מכירה מקרוב את המוזיקה הזאת, ויודעת בדיוק מה תראה כשתפתח את הדלת.

29/10/2013

נוגה רצה במעלה הרחוב, ממהרת להגיע למסדר הצופים בזמן. הרוח הנגדית מצמידה לגופה את חולצת החאקי הדקה והעניבה הכתומה עם הפס הירוק מתנופפת מצד אל צד. אסור לה לאחר לצופים, ובעצם אסור לה לאחר לשום מקום, אבל היא כבר הבינה מזמן שגם אלפי שעונים מעוררים ומליון יומנים לא יעזרו לה לעמוד בלוחות זמנים כי לשעון הפנימי שלה יש קצב משלו שלא קשור לכל מה שקורה מסביב. עוד בכיתה ו’ ניסתה לקבוע עם ענת שילכו ביחד לבית הספר אבל זה לא הצליח אפילו פעם אחת, כי ענת היתה נמלה עמלה חרוצה ומשכימה שכבר בשעה שבע ועשרים היתה צווחת מלמטה בקול רווי פלטה וגשר: “נו-גה! נו-גה! נו בואי כבר, אנחנו נאחר!” אבל נוגה רק סיימה לרחוץ פנים ולצחצח שיניים ולא הבינה על מה הלחץ, מה שהלחיץ את ענת שהיתה גם גאוות המורים עם המחברות הכי מסודרות והייתה חייבת להגיע לפחות עשרים דקות לפני תחילת השיעור הראשון. וכך הסידור נקטע עוד לפני שהוא התחיל ונוצר במקומו סידור חדש שבו ענת יוצאת מהבית בשבע ועשרים, צועדת בנחישות ומגיעה לביה”ס בשבע שלושים וחמש, ואילו נגה יוצאת מהבית ברבע לשמונה בצעדים לא מאוד נמרצים ומגיעה לביה”ס בדיוק בצלצול.

והנה נוגה מגיעה למסדר הצופים, מתנשמת ומתנשפת, מתגנבת אל תוך השלשות המסודרות ויוצרת בהן קצת בלגן שמזכיר לה קצת את המחברות שלה ואת החדר שלה. מהשורה הקדמית שולחת אליה ענת מבט מלא תוכחה, כאילו אומרת “הכל בגללך”, אבל נוגה מכירה את המבטים האלה שלה ומעדיפה להתעלם מהם תוך מילוי אחר הוראות הרשג”ד: הקשב, עמידה חופשית, עמוד דום, עמוד נוח.

בסוף הפעולה ואחרי שירת “היה נכון” מוציאה אילנה המדריכה טפסים למסע פסח בהרי יהודה ומבקשת מהבנות להזדרז ולהחתים את ההורים עד לפעולה הבאה. ונוגה לוקחת את הדף המשוכפל, מקפלת אותו לארבעה קיפולי נייר שווים ושמה אותו בכיס המכנסיים האחורי, כשהיא יודעת שאבא לא יחתום כל כך מהר, לא לפני הסימפוזיון הקבוע שמתחיל בשאלות מטרידות כמו: “לאן המסלול”, “למה זה כל כך יקר”, “למה זה לא כולל גם את האוכל”, ונגמר ב”אנחנו נשקול את זה”. ונוגה יודעת שכשאבא אומר אנחנו, הוא לא באמת מתכוון לאנחנו.

בחוץ כבר מחשיך כשהיא צועדת הביתה יחד עם שאר הבנות. בדרך הן עוצרות אצל ציון הזקן לחצי מנה פלאפל ולכוס ברד ותוך כדי נגיסה רעבתנית בפיתות עם הקציצות החמות מדברות בהתלהבות על המסע הצפוי. גם נוגה מפגינה התלהבות ואומרת שבטוח תירשם. היא יודעת כבר איך עושים את זה בצורה משכנעת, לפעמים היא עושה את זה כל כך טוב שהיא מצליחה לשכנע אפילו את עצמה שאולי הפעם הכל ילך חלק, אבל בתוך תוכה יודעת שהכל תלוי במצב הרוח של אבא ושאמא לא יכולה לשנות כלום, גם אם היא מאד רוצה.

חבורת הבנות הולכת ומתדלדלת כשכל אחת פונה לדרכה. בסוף נותרות נוגה וענת. בבית מספר שמונה נפרדת ממנה ענת לשלום ועולה הביתה בדילוגים קלים, שלוש מדרגות בכל דילוג. בבית מספר אחת עשרה, פונה נוגה ומתחילה לעלות בגרם המדרגות. לפתע חשה עייפות כבדה, כאילו בבת אחת נשאבו ממנה כל כוחותיה ללא הודעה מראש. הצעדים שלה נעשים כבדים והיא גוררת רגל אחר רגל, מדרגה אחר מדרגה, עד שמגיעה לדלת הכניסה עליה מתנוסס השלט: משפחת רוזן. היא משעינה את האוזן השמאלית על דלת הפלדה, מנסה להעריך מבחוץ את מה שמתרחש בתוך הבית, אבל שומעת רק כינורות מתייסרים שבוקעים מתוך הרדיו. היא מכירה מקרוב את המוזיקה הזאת, ויודעת בדיוק מה תראה כשתפתח את הדלת.

בסלון יושב אבא על הכורסא הנפתחת עם פרצוף עצבני ורוטן, טורף פרוסת לחם בלי כלום. אמא יושבת לצדו בכיסא הצר, עושה את עצמה מעלעלת בעיתון, מקרבת ביד רועדת את ספל התה אל פיה. ונוגה יודעת שהעיתון לא ממש מעניין את אמא  ושהיא פשוט לא רוצה להרגיז את אבא, כי לא כדאי להרגיז אותו עכשיו, ובטח לא כשהיא עם ספל תה חם בין הידיים. ונוגה יודעת שזה לא הזמן לדבר עם אבא על מסע הצופים כי יש בבית את השקט המפחיד הזה, שבדרך כלל בא אחריו משהו מפחיד עוד יותר, והיא מתפללת חזק שהמשהו הזה יבוא רק אחרי שתירדם, או שאולי, אם תתפלל עוד יותר חזק, לא יבוא בכלל.

היא סוגרת בשקט את דלת הכניסה ואומרת שלום זהיר. אמא מישירה אליה את חיוך השלושים ושמונה שלה, חיוך מפוחד ובורח, אותו חיוך שנוגה יודעת שפירושו אבא עצבני אבל בואי לא נגלה לאף אחד, זה הסוד שלנו שגם אנחנו לא ממש יודעות אותו כי בעצם הכל ממש בסדר. אבל נוגה יודעת כבר המון זמן ששום דבר לא ממש בסדר, לא רק מאז שאבא שוב איבד את מקום העבודה שלו, אלא מאז הרבה מאוד זמן. ולמרות שהיא מבקשת נורא חזק בלב שזה לא יבוא, היא יודעת שהנה זה כבר מגיע.

אבא ממשיך לבלוס את פרוסת הלחם כשאומר לנוגה שלום. זה לא שלום של ברוכה הבאה, זה שלום של איפה היית חוצפנית קטנה. ונוגה מתרחקת קצת ממנו, כדי שעיסת הלחם שבפיו לא תנחת עליה בטעות, וכדי לשמור מרחק בטוח. היא שולחת מבט לאמא אבל יודעת מראש שאמא לא תוכל להציל אותה, ואמא באמת מניחה את ספל התה על השולחן הקטן וחוזרת לעיתון. נוגה מוצאת מפלט בבלטות המנוקדות שמקשטות את ריצפת הבית, סופרת אותן לאורכן ולרוחבן, אחר כך מחשבת שטחים של ריבועים דמיוניים, ומחכה.

אבא פוקד על נוגה לסדר את החדר שלה תכף ומיד, שלא ייתכן שתעזוב את הבית כשהחדר נראה כמו דיר חזירים, ושבפעם הבאה שזה יקרה – לא יהיו לא צופים ולא מסיבות. בסוף המשפט האחרון הקול של אבא נשבר, ונוגה יודעת שזה סימן שהצרחות עומדות להתחיל, ובאמת אז הוא נכנס לשלב המנטרות והנאומים ולא מפסיק לרגע, גם כשמגיע לטונים שברור שהשכנים כבר מסוגלים  לשמוע. עכשיו הפרצוף של אבא אדום, העיניים שלו בורקות ומתרוצצות בטירוף והפה שלו מתעוות למשהו מפלצתי שעד היום נוגה לא יודעת להגדיר אותו בדיוק.

ונוגה יודעת שאסור לה לבכות, כי אם תתחיל זה רק יימשך יותר זמן ויהפוך ליותר גרוע, אז היא נושכת שפתיים ומחכה שהכל ייגמר. יש לה פיפי, זה תמיד קורה לה כשהיא פוחדת, והיא נורא רוצה כבר לרוץ לשירותים, אבל היא יודעת שעכשיו אסור לה לזוז גם אם היא נורא רוצה.

הנאום של אבא נמשך ונמשך, אבל עכשיו נוגה מצליחה לשמוע רק חלקים ממנו, רק את המילים הקבועות, אלה שהיא מכירה היטב שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם, כמו כבוד, חוצפה, חוסר הערכה, ותתביישי. אחר כך הכל הופך למערבולת של גיבובי מלים והברות שלא ניתן להבין מהן כלום, במיוחד כשמתמקדים בשלל הדוגמאות הקטנטנות שמעטרות את הבלטות.

לפתע דממה. נוגה שומעת את אבא מסיים בשאגת “את הבנת את זה?”, והיא ממהרת להנהן בחיוב.  אמא שותקת, מניחה את העיתון ושוב מקרבת את ספל התה אל פיה. הכינורות המתייסרים שוב בוקעים מהרדיו. פתאום גם אין לה פיפי.

בצעדים איטיים היא הולכת לחדר, מקפלת את הבגדים שהיו זרוקים על הרצפה, מחזירה מחברות וספרים לתיק ומיישרת את כיסוי המיטה. אחר כך הולכת למקלחת, פותחת את ברז המים החמים ונכנסת פנימה. היא יודעת שאין לה הרבה זמן, אבא לא אוהב כשהיא מבזבזת מים, ופעם אפילו סגר לה את השיבר המרכזי כשהיתה עם שמפו על הראש. אבל המים החמים ממכרים אותה והיא אומרת לעצמה רק עוד כמה דקות. ואז זה עולה ובא, הדבר שלא רצתה שיקרה ומצד שני כל כך ייחלה לו: הבכי הגדול. דמעות, ועוד דמעות, וגעיות, וכאב, וקושי, ועצב, ותסכול. הכל עולה ובא במלוא העוצמה, בא ועולה ונשטף יחד עם הסבון והשמפו במים החמים. ופתאום – כלום. מן תחושת עמימות כזאת. ונוגה אוהבת את התחושה הזאת, כי היא יודעת בוודאות שעכשיו תוכל לישון בשקט. ומחר תוכל לקום כאילו כלום לא קרה, תתרחץ ותתלבש, תרוץ לבית הספר כדי לא לאחר, וגם אם תאחר – לא יהיה לה איכפת.

גלית דיאמנט, 19.12.2000

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה