הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 80

החל מאפריל 2013

לא, זה לא סרט חדש של אוסטין פאוורז. זה סיפור על בתים ואנשים, על יתד אחד שהוא שלי, וחתיכה של שקט.

11/10/2013

משך כל שנות הילדות והבגרות שלי עברתי עשרה בתים ותשעה בתי ספר, בארץ ובעולם. אבא החליף עבודות ואנחנו נדדנו בעקבותיו. למדתי בפאבליק סקול, בג’יואיש סקול, בבית ספר ממלכתי שכונתי, בבית ספר של צפונבונים לובשי בנטון ולקוסט ואפילו קינחתי בבית ספר חקלאי שלמדו בו ילדים מכל שדרות החיים. גרתי בערים, גרתי בקמפוסים של אוניברסיטה, גרתי בכפר וחזרתי לעיר. בארצות הברית הייתי זאת מישראל עם השם המוזר שאף מורה לא ידעה להגות בכל תחילת שנה, ובארץ הייתי זאת עם המבטא האמריקאי שחייבת להוכיח שהיא יותר ישראלית מבמבה.

מצד אחד, היום אני יודעת שהמעברים התכופים, הצורך להשתלב פעם אחר פעם ולפעמים אפילו להמציא את עצמי מחדש – היו למרכיב משמעותי של האדם שהפכתי להיות. מצד שני, אלה לא היו החיים שהילדה שהייתי ביקשה לעצמה.

הילדה שהייתי רצתה את הגרסה המשעממת של החיים: אבא שעובד שלושים שנה באותו מקום, משפחה שגרה באותה עיר, באותו רחוב, באותו בית, וחברים שהולכים יחד מכיתה א’ לבית הספר היסודי, לתיכון, לצופים ולפלאפל. במקום זה, לילדה שהייתי הכניסו את כל החיים למזוודות בתדירות של כל שנה וחצי בממוצע, כשהחברים, הצופים והפלאפל לא יכלו להיכנס בגלל האובר-ווייט.

עכשיו כשאני חושבת על זה, יש סיכוי יותר מסביר שבגלל זה התחתנתי עם האדם הכי צפוי והכי יציב עלי אדמות. עברתי לגור בעיר שלו, בה הוא ומשפחתו חיו רוב חייהם ובה גרים מרבית מחבריו הטובים שהולכים איתו מכיתה ג’. עיר עם אותם נופים, עם קצב קבוע, קצת רדומה וקצת אנמית. עיר יפה שלא יודעת שהיא כזאת. קנינו דירה קומה שתיים וחצי בלי מעלית, עם נוף עוצר נשימה לוואדי ולים. נולדו לנו ילדים, והאמא שהפכתי להיות הבטיחה לילדים יציבות בכל מחיר, בלי מעברים חדים. הבטיחה וקיימה. עבדנו במקומות קבועים, היה לנו חוג חברתי קבוע, שילמנו מיסים ומשכנתא חודש בחודשו והייתי מאושרת משעמום.

אחרי 12 שנה מכרנו את הבית שלנו. המשפחה התרחבה ולא היה בו מקום לחמש נפשות.  רצינו לשדרג את עצמנו למשהו בסביבה רק טיפה גדול יותר. אחרי שלא מצאנו בית לקניה, שכרנו דירת גג חמודה עם חדר נוסף. השנה הראשונה של השכירות היתה נהדרת. הדולר היה נמוך, הריביות היו מגניבות, הרווחנו יפה והרגשנו אמריקה בחיפה. אבל אז התחיל לקנן בי מן חוסר שקט פנימי, שלא ידעתי להסביר אותו, ויש מצב שאפילו לא ידעתי עדיין על קיומו, אבל היום במבט לאחור אני יודעת בוודאות שהוא היה שם.

וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, בשנה השנייה הגיע המשבר בכלכלה העולמית והעלייה המטאורית במחירי הנדל”ן בישראל, וכבר לא הרגשנו אמריקה בחיפה. נוצר אצלנו חור גדול שמאוד הכאיב לכיס ומאוד העיב על הנפש. כבר היה קשה ויקר למצוא בית לקניה, וחוסר השקט הפנימי שהחל לכרסם שנה קודם קיבל חיים משל עצמו.

בשנה השלישית הודיעה לנו בעלת הבית שניאלץ לפנות את הדירה. מועד הפינוי הלך והתקרב, ומצאתי את עצמי בתוך לופ של לחץ כי לא הצלחתי למצוא לנו מקום לגור. יד 2 הפך להיות מרכז החיים שלי, אליו הייתי מחוברת 24/7, מצלצלת, מבררת, בודקת, חוזרת, מתייאשת וחוזר חלילה. חוסר הוודאות לגבי איפה נגור הרגיש לי כאילו הקרקע שגם ככה כבר לא היתה בטוחה, הולכת ונשמטת לי מתחת לרגליים. בדקה ה-90 נפל עלינו משמיים בית מקסים בתוך יער, באחד הרחובות היפים והקרובים אלינו, עם מרפסת נהדרת שצפתה לנוף דרום-מערבי מרהיב ביופיו, ובעלי-בית שכנים שהפכו לחברים. גרנו בבית הנפלא הזה שלוש שנים נוספות. אהבתי אותו מאוד, אבל נותרתי חסרת מנוחה ומשוועת לבשורה.

ואז בשנה השישית הוא הגיע. הבית עליו חלמתי. כשראיתי אותו לראשונה, אמרתי לעצמי – זה זה. הוא היה הרבה יותר יקר ממה שיכולנו להרשות לעצמנו וכיאה למבוגר האחראי, האיש שאיתי היה זהיר וסקפטי, וזה היה בסדר, כי זה אחד התפקידים שלו במערכת היחסים שלנו, תפקיד חשוב ששומר עלי ועלינו. אבל הפעם לא ויתרתי. “יש יותר מדרך אחת להגיע מחיפה לירושלים”, אמרה לי פעם אישה חכמה. המשפט הזה, שהוא סוג של נר לרגליי בכל צומת דרכים, עזר לי גם הפעם. תוך שבוע השלמנו משא ומתן וחתמנו זיכרון דברים. כי כשזה זה, זה פשוט זה.

אבא שלי, אחד האנשים הכי משכילים שאני מכירה וללא ספק אחת הדמויות הדומיננטיות בחיי, היה מאוד לא מרוצה. כשמשהו יושב לי טוב, אני מחליטה מהר, זבנג וגמרנו, כאילו שיש איזה מומנטום שאני צריכה להספיק. לאבא שלי יש קצב אחר. לוקח לו הרבה זמן להחליט. הוא נוהג להתעכב על דברים, מצפה שאחרים יתעכבו יחד איתו ויותר מכל אוהב שהדברים נעשים בדרך שלו. הפער הזה בינינו יצר הרבה מתח סביב רגע שהיה אמור להיות מאושר. לא היתה שם שמחה גדולה, בלשון המעטה. חזרתי להיות הילדה הקטנה שלא הצליחה לעמוד בציפיות של אבא. זה העיב וכאב.

כצפוי, בין לבין נכנסו לתמונה גם כל האורחים הלא קרויים, אותם מקדמי חרדה קבועים, אלה שתמיד מחכים לי בפינה וממתינים בדריכות לרגע הנכון לזנק עלי. מקדמי חרדה עם קול מעצבן של מורה מרירה ומיובשת שמזמן כבר היתה צריכה לפרוש ממערכת החינוך, קול עם נימת תוכחה בילט-אין שמפיץ רעלים בלתי הדיפים כמו מה חשבת לעצמך, בכלכלה של היום זאת התאבדות, רוקנת את כל הכיסים, אינפנטילית, חסרת אחריות, חולמת באספמיה ועוד פנינים, לרבות התתביישי האלמותי. כמו בפרסומת ההיא, באו בגלל המחיר, נשארו בגלל השירות ולא רצו ללכת הביתה הרבה מאוד זמן, אבל בסוף גם הם התייאשו וסבו על עקבותיהם, כשכל אחד מהם מזדחל חזרה למחילתו.

לפני חודש, בפעם השלישית בשש שנים, העמסנו ארגזים בפעם האחרונה. שלושה ימים לפני ערב כיפור, פרקנו את המשאית בביתנו החדש והתאבדנו על חיסול הארגזים כאילו אין מחר. בערב החג כבר ישבנו כמשפחה לארוחה מפסקת סביב שולחן עגול ומקרב לבבות. שבוע אחר כך, ההורים באו לארוחת חג ראשון. כשהם נכנסו אלינו הביתה, זיהיתי את האור בעיניים. היתה התרגשות גדולה באוויר ושמחה כנה בשמחתנו. האווירה היתה טובה כפי שלא היתה הרבה מאוד זמן. אחרי כמה שעות אבא לקח אותי הצידה, ואמר לי משפט שמבחינתי היה בו סוג של חזון אחרית הימים, ושיצר את אחד הרגעים הנדירים שייחרטו אצלי בזיכרון לתמיד .”אני יודע שהיו לי השגות”, אמר, ואחר כך הוסיף: “אבל היום אני מבין שבחרתם נכון”. את זה אמר לי אבא שלי, האיש החכם שתמיד צודק, וגם אני וגם הילדה של אבא שהייתי, אוהבות אותו על כך, ממש.

מאז שתקענו יתד, חזרתי להיות שקטה. אני קמה בבוקר עם שיר בלב. אותו שיר שמנגינתו אבדה לי משך כל כך הרבה שנים. אותה מנגינה שחיפשה הילדה הקטנה שעברה עשרה בתים ותשעה בתי ספר. אין סיכוי שיוציאו אותי מכאן, גם לא עם שפכטל. כי ככל שאני אוהבת חיים מעניינים ומרתקים, בסופו של דבר, אני הכי טובה כשאני בבית שלי, מקובעת ומאושרת משעמום.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה