הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 79

החל מאפריל 2013

ניווטתי את עצמי הביתה, נכנסתי למיטה וחוויתי את יום הכיפור הכי עצוב והכי אבוד שהיה לי אי פעם. לא זיהיתי את עצמי, הייתי מזועזעת מהבומבה שנפלה עלי ולא הבנתי מאיפה זה בא לי.

27/09/2013

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי צריכה להספיק לאיזו עלייה לקבר בבנימינה בצהריים, אליה יצאתי באיחור ניכר. תוך כדי דהירה באוטו בירידות הכרמל, אני מקבלת טלפון מאמא שלי. לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו אבל פתאום יצאו ממני כמויות מסחריות של שיט בליווי בכי היסטרי, ארוך, לא מוסבר וחסר מעצורים. עצרתי בצד כי לא יכולתי לנהוג. פתאום גם לא יכולתי לדבר. לעליה לקבר בבנימינה כבר לא הגעתי. במקום זה ניווטתי את עצמי הביתה, סיימתי להכין את הארוחה המפסקת, נכנסתי למיטה וחוויתי את יום הכיפור הכי עצוב והכי אבוד שהיה לי אי פעם. לא זיהיתי את עצמי, הייתי מזועזעת מהבומבה שנפלה עלי ולא הבנתי מאיפה זה בא לי.

לכאורה היה לי הכל: הייתי נשואה, היו לי שלושה ילדים בריאים, היה לי ג’וב מעולה ומתגמל עם בוס מפרגן ועובדות מקסימות, נראיתי די סבבה לגילי והיו לי מספיק זוגות נעליים בארון. ואיכשהו אף על פי כן ולמרות הכל הייתי הכי מאוכזבת בעולם: מהזוגיות שלי, מהמצב הכלכלי שלי, מההורות שלי, מהחיים המקצועיים שלי, ממה שעשיתי בחיים ובעיקר ממה שלא עשיתי, כשלכל מקום שהלכתי ובכל דבר שעשיתי, ליוותה אותי אותה שאלה מכבידה ומעיקה: מה, זה הכל?

וכך, בבת אחת, שקעתי עמוק במצב קיומי בלתי נסבל שהיום אני יודעת שקוראים לו דיכאון. גם עכשיו, כשאני כותבת על התקופה הזאת, חוזרת ומתעוררת אצלי אותה תחושת מועקה בלתי נסבלת. הכל עולה וצף בבהירות מכאיבה, ממש כמו להסתכל לליקוי חמה בעיניים. קמתי בבוקר כבויה, עם גוש בגרון שליווה אותי לכל מקום, גוש אולטרא אול-אינקלוסיב עם מועקה כלולה במחיר. גררתי את עצמי מחוץ למיטה בקושי רב. התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי ועשיתי מאמץ גדול להכין סנדוויצ’ים ולשלוח את הילדים למסגרות. בעבודה השקעתי את כל המשאבים שלי בלהסתיר מהעובדות שלי, מהקולגות שלי ומהבוס שלי את העובדה שמשהו מאוד לא תקין עובר עלי. החזקתי חזק את הגוש ואת הדמעות ולא נתתי להם לצאת עד הערב. בערב כבר לא נשאר לי מה לתת. הייתי זוחלת למיטה, ושם הייתי בוכה וישנה, ישנה ובוכה. כך היינו, הגוש בגרון שלי ואני, פור אבר עד הקבר. ההסתרה גבתה ממני מחירים כבדים. העצב המשיך לכרסם בי ללא רחם. כל הזמן רציתי לבכות. והרגשתי הכי לבד בעולם.

embedded by Embedded Video

אחרי שבועות רבים בהם התהלכתי כמו מתה חיה, או חיה מתה, או זומבי, או מה שתגידו, ובעיקר שכבתי עם הגוש במיטה ועשיתי איתו סקס מהסוג הרקוויאמי, אמא שלי קלטה שמשהו לא בסדר איתי. לכי לטיפול, היא האיצה בי, עלי. אז הלכתי. הטיפול היה איום ונורא. כל סשן עם המטפלת שאב ממני הכל. הייתי חוזרת הביתה עם משקולות על הרגליים ועם נמק הולך ומתפשט בנפש. הכי בעולם רציתי שהנמק ייעלם, שיעזוב אותי בשקט, שיתן לי כמה רגעי חסד של שלוה. אבל הוא בשלו, חיכה לי בפינה יחד עם הגוש, יום יום, שעה שעה. חיכו לי בפינה וחרצו, שניהם ביחד וכל אחד לחוד – לשון ארוכה, אכזרית ומשתלחת.

ועם כל זה נותר בי מספיק קומון סנס כדי להבין שאין קיצורי דרך. שחייבת לתת לכל המוגלה לצאת החוצה, גם אם זה מגעיל, גם אם זה כואב. חייבת להסתכל לגוש בעיניים, ולהיות יכולה לו.

וכך בעצם קראתי תגר על כל הנישות של חיי. הראשונה והראשית בהן – הזוגיות שלי. לא אהבתי את מה שהיינו, לא אהבתי את מה שהפכנו להיות. לא היינו מתואמים, האיש שאיתי ואני. חוסר התיאום בינינו תיסכל וכאב. הסבלנות שלי פקעה. אף פעם לא הייתי טובה בסבלנות. ביקשתי לפרק את החבילה. אבל לאיש שאיתי היתה מספיק סבלנות בשביל שנינו, הוא לא ויתר, ואני אסירת תודה לו על כך. לקח הרבה זמן וכמה משברים גדולים. יצאנו מהם מחוזקים וביחד, מתוך בחירה.

בין לבין קרו כמה דברים חשובים. דבר ראשון – התחלתי לקחת כדור קטן אחד ביום. כדור קטן שהיה בו הכוח להרים אותי, לרומם את רוחי ולעזור לי להעביר את היום-יום בתחושת איזון. לקח לי שנה וחצי לאזור אומץ ולבקש אותו. טעיתי לחשוב, שזאת תהיה חולשה מצדי להזדקק לו. היום אני אסירת תודה על האפשרות הזאת שניתנה לי, לשפר לאין ערוך את איכות החיים שלי, ואני כותבת את הדברים לכל אותם אנשים שעושים דרך חתחתים: גם כך הדרך הזאת לא קלה, ואפשר ורצוי לקבל מעט עזרה.

עוד משהו. בהחלטה של הרגע נרשמתי למיונים למסע מלכת המדבר בסין. במיונים התמודדתי לראשונה עם פחד הגבהים שלי ויכולתי לו. כשהודיעו לי שהתקבלתי, שלפתי את כרטיס האשראי ובעשרה תשלומים ללא ריבית והצמדה פירגנתי לעצמי את המתנה הכי יקרה שנתתי לעצמי אי פעם. האיש שאיתי לא היה כל כך מרוצה. בכסף הזה את יכולה לנסוע לחו”ל שלוש פעמים, אמר, וצדק, אבל הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי, ולו רק כדי לעשות תיקון על ה-וואן וויי טיקט למזרח אחרי הצבא שלא עשיתי; על ההסתפקות בלהיות שליחת הסוכנות היהודית בארצות הברית, גיחה קצרה באירופה ומשם למהר ללמוד, ולסיים, כי מה פתאום אפילו לחשוב על לעשות הפסקה, או רחמנא לילצן, לא לסיים. בדיעבד הנסיעה הזאת היתה אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי. הרווחתי חברות נפש באמצע החיים לכל החיים, ובמידה רבה הרווחתי את עצמי מחדש.

אחר כך חזרתי הביתה והתפטרתי מהעבודה. היתה הרמת גבה רבתית בין החברים והמכרים שלי, ובמקום העבודה שלי ההודעה שלי הפכה לשיחת החודש. אנשים ניגשו אלי עם פחד ובהלה בעיניים, עם תגובות לפי סדר שלהלן: השאלה הראשונה היתה “מה קרה”. אחרי שהשבתי שלא קרה דבר, באה השאלה השנייה: “נו, ויש לך משהו ביד”? ואחרי שעניתי שלא, הם אמרו: “את אמיצה. ” לא הרגשתי שום אומץ. הרגשתי שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. אנשים היו משוכנעים שנדפקה לי הקופסה. במידה מסוימת הם צדקו. אלא שהקופסה הדפוקה שלי מצאה חן בעיני יותר מהקופסה השלמה, הנוחה והמשעממת שהיתה לי.

עברתי ימים טובים ופחות טובים. למדתי על בשרי מה קורה כשדמי האבטלה נגמרים והאבטלה לעולם נשארת. שקלתי להיכנס לשותפות עם חברה. זה לא צלח. היו לי ימים של דאגה וחרדה. למדתי את החיים, ולמדתי אותי.

ודווקא כשהיתה חסרה עוד משכורת, קנינו את הבית עליו חלמתי משך כל שש השנים בהן גרנו בשכירות. הטיימינג היה הכי גרוע שיכול היה להיות, אבל כבר אמרו טובים וחכמים שהחיים קורים כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות.

מאז אותו ערב כיפור בו פרץ השבר הגדול של חיי, עברו ארבע שנים בדיוק. אין בי שום חרטות. עשיתי את העבודה. נתתי למוגלה לצאת החוצה. לא כיסיתי במייק-אפ גם כשהיה ממש מכוער. הסתכלתי על שברי החיים שלי בלבן של העיניים ויכולתי להם. בעטתי חזק ולמדתי ללטף לסירוגין. הגוש בגרון התכווץ בהדרגה עד שבסוף נמס. לפעמים הוא חוזר, בקטנה, וזה בסדר, כי הוא חלק ממני וחלק מהתמונה הגדולה. ובתמונה לא הכל מושלם, אבל הרוב די שלם. במבט לאחור, המסע השתלם.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

גיבורה מקומית.

זה סיפור לא שגרתי על מכתב לא שגרתי שקיבלתי מאישה לא שגרתית עם נסיבות חיים לא שגרתיות ויוזמה בלתי שגרתית בעליל. האישה הזו נכנסה לי ללב, פעמיים: פעם אחת כי נסיבות חייה הביאו אותה ואת בן זוגה למצב בלתי אפשרי, ופעם שנייה כי היא...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה