הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 78

החל מאפריל 2013

ביי זיקנה. לא רואה אותך ממטר. הולכת לתת בראש, ובינתיים חפשי אותי בסיבוב, מאדר פאקר

26/10/2017

זאת היתה חתונה צעירה ושמחה, באחד הימים הלחים ביותר של סוף הקיץ. מתחת לחופה עמד בן של חברים, תזכורת פסיכית ובלתי נתפסת לחמישים שנותיי שאין שום קשר בינן לבין ההרגשה שלי עד אותו רגע כצעירה לנצח עם מרץ ותשוקה לחיים שרק אתמול עמדה בעצמה מתחת לחופה ביום חם ולח לא פחות.

עלינו למיניבוס והתחלנו לעשות את הדרך הביתה. אני רואה את האיש שלי מחפש בכיסים שלו את השטר של המאתיים שהוא שמר כדי למסור לנהג, כשללא התראה הוא מתחיל לגלגל עיניים ולחרחר. מכאן הכל קרה מהר ובכל זאת הרגיש כאילו שמו את המצלמה של החיים שלי על סלואו מושן: עצרנו את המיניבוס, החברים הורידו אותו והשכיבו אותו על המדרכה, קרעו לו את החולצה והתחילו לעשות לו עיסויים, ואני כמו ד”ר קריסטינה יאנג מלכת הקרח רוכנת מעליו במאה אחוז פוקוס ומרטיבה לו את המצח במים מהבקבוק של הנהג. אחרי חמש דקות שנמשכו כמו נצח, האיש שלי שב להכרה, הועלה אחר כבוד לאמבולנס כשכל הדרך לאיכילוב אני מוודאה שהוא איתנו ומרגישה כמו צופה בסצנה מתוך סרט על מישהו אחר.

אחרי לילה לבן וחוויה אנתרופולוגית במיון שהפגישה אותנו עם כל מוזרויות תל אביב, האיש שלי שוחרר שמח וטוב לב עם רשימת בדיקות המשך. החברים מצלצלים ושואלים לשלומו ואני שומעת משפטים שהמוח ממאן לקלוט. “וואלה, הייתי משוכנע שהוא הולך להחזיר ציוד”.  “בואנה יצאת מלכה, איזה מפגן מדהים של קור רוח. שיחקת אותה.” אין לי מושג קלוש על מה הם מדברים. אם כבר אני מרגישה קצת אוטיסטית שניתקתי את עצמי מכל רגש לסיטואציה.

בהדחקת-על ובמוד של עסקים כרגיל אני נכנסת לאוטו ויורדת לוואדי ניסנס לקנות בשר לסיר הממולאים שהבטחתי לבשל לארוחת יום ההולדת של האחיין שלי. בתור לבשר בקצבייה של האחים סבאח הדמעות זולגות מעצמן. לא ברור אם מעייפות או מהודיה או מהבנת הטראומה או מהכל יחד, אבל דבר אחד מכה בי כמו ברק ולא מרפה. אנחנו מזדקנים.

Photo by Aris Sfakianakis on Unsplash

Photo by Aris Sfakianakis on Unsplash 

שבוע אחר כך אפרת אהובתי הלכה לעולמה. ההבנה הזו, שאין Win Win- ושהאופציות הן או להזדקן או להישאר צעירה לנצח רק לא בינינו – הרגישה כמו פטיש חמישה טון על הראש.

מאז העור שלי רגיש. מילים או תנועות שאינן במקום מרגישות כמו נייר שיוף שפוצע לי את העור ואת הלב. הן תזכורת לילדה שהייתי, זאת שרקדה בלט ועשתה התעמלות מכשירים וניגנה בגיטרה אבל במקום ללמד אותה איך לחלום השמיעו לה מנטרות על התחשבות ועל פשרה ועל גבולות של יכולת, עד שהמילים הרופסות האלה וכל מה שהן מסמלות הפכו לקווים לדמותי.

מה זה אומר? בעיקר מה שזה לא אומר. שמה שחשבתי שהוא נצחי הוא לא, ושאני צריכה להמשיך ללמוד עוד כמה שעורים. לא על ויתור כמו שהאוטומט שלי חשב, אלא דווקא על התעקשות ועל תשוקה וגם – ואולי בעיקר – קורס מבוא מזורז לחלומות בגיל 50, במסלול ישיר לדוקטורט.

אז רגע אינעל עולם. עוד לא הספקתי כלום. העסק שלי עוד לא בן שנה, עדיין לא סימנתי ווי על ניו יורק, תאילנד והודו ודחיל ראבאק, יש לי עוד מלא עבודה. אז יללה ביי זיקנה. לא רואה אותך ממטר. הולכת לתת בראש, ובינתיים, חפשי אותי בסיבוב, מאדר פאקר.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה