הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 78

החל מאפריל 2013

עד היום אני שומעת את המנטרות שלו בוקעות מתחת לבלוקים במעמקי הביוב. אני מתה להזדכות עליו ולהעיף אותו לקיבינימט. עד שזה יקרה, אני סותמת עליו את הגולל עם עוד ועוד בלוק של איטונג.

20/03/2016

מאז שאני זוכרת את עצמי מלווה אותי קול המבקר הפנימי. המבקר הפנימי שלי ספקן, ציניקן ולגלגן. יש לו עיניים קטנות, קרחת מבריקה וגוון עור צהוב עם שרידים של פצעי בגרות של ילד הכאפות שפעם היה. הוא מופיע במקביל לכל הישג וכל אבן דרך, מסתכל עלי מלמעלה בעין בלתי מזויינת ומפזר לי רעלים בתוך האוזן. ”את הרי יודעת שזה רק עניין של זמן עד שיעלו עליך”, הוא לוחש לי בקול מתכתי וקר . “ברור לך שזה לא באמת”, הוא ממשיך. “מתישהו יגלו שהכל אצלך חארטה”.

קרדיט: שאטרסטוק

קרדיט: שאטרסטוק

הוא תמיד היה שם ברקע, מתתערבב בתוך המסרים האלה של ה”לא מספיק” או ה”יותר מדי”. הפעם הראשונה שזוכרת ששמעתי אותו היתה כשהפלתי אבטיח בזמן שחציתי את הכביש. הייתי בת שבע, רציתי לעזור לאבא לסחוב אותו חזרה לאוטו וכנראה שרציתי לעזור יותר מדי והידיים שלי יהיו קטנות מדי ויש מצב שהייתי יותר מדי אימפולסיבית ולא מספיק זהירה. האבטיח התנפץ לרסיסים ואני ספגתי צרחות שכל העיר שמעה. “אל תקחי סיכונים ואל תעשי יותר דברים שאת לא בטוחה במאה אחוז שתצליחי בהם”. לחש הקול.  בפעם אחרת המורה לספרות נתנה לי מאה במבחן למרות שלא עניתי על שאלה אחת. “למרות השאלה החסרה, נהניתי. שרה רן”, היא חתמה. “אני לא הייתי נותן לך מאה”, אבא אמר בנחרצות שאינה משתמעת לשתי פנים. “די כבר עם ההצגות” לחש לי הקול. “את הרי לא באמת טיפוס של מאה. אל תהיי גרידית. לכי על שמונים”

קרדיט: שאטרסטוק

קרדיט: שאטרסטוק

הקול הזה עשה לי לא מעט צרות בחיים. הוא דאג שלא אתחיל מה שלא בטוח אצליח לסיים, והכריח אותי לסיים כל מה שהתחלתי. הוא כפה עלי ללכת בדוך ולא בסיבוב. לחשב מסלול מחדש לא היתה אופציה ואם העזתי לחשוב על זה – לא כל שכן לנסות את זה – הוא תלה את זה עלי כמו אות קין ודאג שאזכור את זה כל החיים.

שנים חייתי בזהירות משתקת ובפחד מתמיד מלהעיז להוציא מעצמי את מה שלא ידעתי שקיים בי. בכל פעם שהבליחו במוחי מחשבה או פנטזיה על משהו שיותר גדול ממני, הוא תמיד דאג להחזיר אותי לפרופורציות מקטינות עד שכבר שכחתי איך חולמים.  כל דבר שהשגתי הרגיש לי לא בזכות, והוא מצדו דאג להסביר לי בחדרי חדרים ש”יצא לי בפוקס”. חיים שלמים הסתובבתי בחרדות מהרגע שיתפסו אותי במערומי הבינוניות שלי.

יום אחד אחרי הרבה שנים נתתי לו בעיטה איפה שכואב. הוא התכווץ, התפתל, מעד אחורה ונפל לתוך בור ביוב מצחין. עוף לי מהעיניים אמרתי לו, וכיסיתי את הבור בבלוקים של איטונג. התחלתי להשמיע קול, לעשות דברים שמפחידים אותי ולהתלהב מההכרה שאני יכולה. זה הרגיש טוב. לא תמיד אהבו את זה. לפעמים כעסו עלי ואמרו לי דברים קשים. והיתה גם פעם כואבת במיוחד שמישהו יקר נעלם לי מהחיים כי לא אהב את מי שהפכתי להיות. אבל בשלב הזה כבר לא יכולתי ללכת אחורה. בינינו, גם לא רציתי.

העניין הוא שהוא לא לגמרי נעלם, הקול הזה. עד היום אני שומעת את המנטרות שלו בוקעות מתחת לבלוקים במעמקי הביוב. כמו משבית שמחות, הוא מבליח דווקא ברגעים שהגעתי למשהו משמעותי, ספק מוכיח ספק מפתה אותי להצטרף אליו לבור השחור והמסריח. אני מתה להזדכות עליו ולהעיף אותו לקיבינימט. עד שזה יקרה, אני סותמת עליו את הגולל עם עוד ועוד בלוק של איטונג.

embedded by Embedded Video

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה