הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 75

עוקבים: 80

החל מאפריל 2013

עד היום לא יודעת להסביר למה עשיתי את זה. אולי פשוט כי רציתי להנציח את הכאב, אותו מרכיב אנושי שבלעדיו אי אפשר להבין שמחה ואי אפשר להעריך התרוממות רוח. אותו חלק בסיסי שנמצא במעמקים של כולנו שבלעדיו אי אפשר לחיות בשמחת היש, כי לא באמת מבינים שהיש ישנו.

13/12/2015

באחת התקופות הנמוכות של חיי, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, נפרץ סכר ששאב אותי ממני והלאה. זאת היתה נקודת שפל איומה בה שום דבר שניסיתי לא הלך ושום דבר שרציתי לא צלח. סדר היום שלי באותם ימים התחיל בלהרכיב בכל בוקר את השנורקל על הפנים ולצאת אל העולם מתוך תקוה שאצליח להשאיר את הראש מעל למים. בכל יום שעבר הים הפך סוער יותר ובכל לילה שירד על העולם המים הפכו עמוקים יותר וקרים יותר. התחושה הזאת של אבדן דרך, העדר רלוונטיות ומוות רוחני היא אחת התחושות הקשות והטראומטיות שחוויתי.

כשנפרץ הסכר צילמתי את עצמי. יצאה תמונה שלא נעים להסתכל עליה, שעושה חשק לדפדף הלאה ולומר את מנטרת ההדחקה האלמותית לי זה לא יקרה. עד היום לא יודעת להסביר למה עשיתי את זה. אולי כי רציתי לתעד איך טראומה נראית. אולי כי בתוך תוכי משהו בי רצה להאמין בכל הכוח שזה רק עניין של זמן עד שאוכל ליצור תמונה של לפני ואחרי. ואולי פשוט כי רציתי להנציח את הכאב, אותו מרכיב אנושי שבלעדיו אי אפשר להבין שמחה ואי אפשר להעריך התרוממות רוח. אותו חלק  בסיסי שנמצא במעמקים של כולנו שבלעדיו אי אפשר לחיות בשמחת היש, כי לא באמת מבינים שהיש ישנו.

hurt eyes

ימים רבים עברו מאז. החיים שלי עברו תפנית חדה ועדיין עד היום, בתוך שגרת ההודיה ,יש פינה קטנה בהוויה שלי שנשארה בפוסט טראומה. כמו סוג של ניצולת שואה, נותר אותו חלק בתוכי שבו הפחד ממשיך לכרסם בו, זה שאף פעם לא ידע שובע, שאוגר קופסאות שימורים במזווה ושלעולם יטיל ספק במשפט שואה שנייה לא תקום.

מתוך המקום הזה שבו הייתי והמקום החדש שאליו צמחתי, התחדדה אצלי התובנה שכמוני יש עוד אלף. שפעמים רבות אותו דשא ירוק שנדמה שראינו אצל השכן הוא לא אחר מעשב סינתטי חסר חיים שמשחק בנדמה לי בשכנוע פנימי עמוק. שמאחורי כל אותם מושאים להערצה ולהצלחה שרואים משם מסתתרת אסופה של אנשים שגם הם, ממש כפי שהייתי אני, חובשים שנורקל ויוצאים אל העולם מתוך ניסיון נואש להשאיר את הראש מעל למים.

אין בדידות מכאיבה מזו של חובש שנורקל, שמרגיש כאילו הטביעו עליו אות קין. כשמזהים אחד כזה ברחוב, הנטייה הטבעית של רובנו היא לעבור לצד השני של הכביש כדי שהשנורקל המכוער לא ידבק בנו. יש גם את המגדילים בשקל תשעים שמצביעים ומלחששים, לאו דווקא מאחורי הגב של חובש השנורקל. לפעמים גם ממש לידו. הכי גרועים הם אלה שחושבים שהם יודעים הכי טוב מה חובש השנורקל צריך, ויוכיחו אותו באותות ומופתים של ‘היה השינוי שתרצה לראות בעולם’ וכל מיני חארטות בשנקל שהן הדבר האחרון שחובש השנורקל באמת רוצה לשמוע.

כל מה שחובש שנורקל צריך באמת הוא הזדמנות להוריד לכמה דקות את המסכה ולנשום אוויר נקי, להניח ראש על כתף נדיבה ורכה ולבכות את עצמו לדעת. בכל יום כשאני יוצאת אל החיים, אני מנסה לאתר לפחות אחד כזה ולתת לו רגע של חסד. קטונתי מלהיות השינוי שהוא רוצה לראות בעולם. אבל אני יכולה להיות לו עוגן קטן של יש.

 

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה