הבלוג של גליה דור

גליה

מאמינה ש"חיים רק פעם אחת" ולכן צריך לחיות אותם במלואם, עכשיו, הרגע. כותבת על סרטים שאהבתי, מנות שטרפתי, הופעות שגרמו לי לשיר, תערוכות שהביאו אותי לדמעות, וגם על הרגעים הקטנים האלה עם הילדים, שבשבילם שווה לחיות. חיה, רוב... +עוד

מאמינה ש"חיים רק פעם אחת" ולכן צריך לחיות אותם במלואם, עכשיו, הרגע. כותבת על סרטים שאהבתי, מנות שטרפתי, הופעות שגרמו לי לשיר, תערוכות שהביאו אותי לדמעות, וגם על הרגעים הקטנים האלה עם הילדים, שבשבילם שווה לחיות. חיה, רוב הזמן, ע"פ המשפט: One life, live it now בואו לבקר אותי בבלוג שלי: www.1-life.co.il או בעמוד המלצות התרבות שלי באינסטוש: 1life_experience

עדכונים:

פוסטים: 34

החל ממרץ 2010

הדבר הראשון שאתה פוגש כשאתה מגיע למידברן, לפני הפלאיה, ולפני המיצגים ולפני החברים זה את האבק. למרות שאולי זה לא מדויק. אבק יש בנוואדה. במידברן יש חול. וסופת החול שקידמה את פנינו כשרק נכנסנו עם האוטו בשערי הפלאיה (שזה הכינוי למתחם העגול שבו מוקמת העיר הקסומה לשבוע אחד בלבד) הזכירה לי את מה שאולי רציתי לשכוח.

כי המידברן הוא חוויה מופלאה שמיוצרת משילוב פלאי של יצירתיות מתפרצת, תחושת חופש מוחלטת המאפשרת לך לעשות מה שאתה רוצה ולהיות מי שאתה רוצה, בשילוב עם אמנות יוצאת דופן, מסיבות משובחות והמון חוויות משותפות עם אנשים שאתה נורא אוהב שחלק מהם מעולם לא פגשת, אה, וגם תנאי שטח קשים. את זה, כמו את כאבי הלידה, אתה נוטה לשכוח כשאתה מדמיין כמה כייף יהיה לך במידברן הבא.

unnamed (11)אבל עוד כשישבתי באוטו, רחוצה ונקיה ונושמת אויר מזגנים קריר וטהור נזכרתי. וכשמתנדבי קבלת הפנים שבקושי הצלחתי לראות מרוב החול שהשתולל הציעו לי לצאת מהאוטו לחיבוק של “ברוכה הבאה” סרבתי בנימוס. לא תודה.

אבל בסוף הייתי חייבת לצאת. כי יהיה קצת קשה לחוות את כל החוויות המדהימות שעוד מצפות לי מהאוטו. שניה אחרי שיצאתי הייתי מכוסה בחול ואבק מכף רגל ועד ראש. אבק על נעלי הפלדיום השחורות שלי שנראו תוך שניה לבנות. אבק בתוך הגרביים ובין האצבעות של הרגלים. אבק שחודר דרך הנקבוביות של העור ומשווה לו מראה חיוור למרות שכל כך התאמצתי להראות שזופה. אבק שצורב לי בתוך העיניים. “ברוכה הבאה הביתה” חייך לעברי האדם הראשון שראיתי. לא בטוחה שחייכתי אליו בחזרה. אבל אחרי כמה צעדים זה פתאום לא היה כל כך נורא. קיבלתי את האבק באהבה וידעתי שזו רק ההתחלה.

unnamed (8)

המידברן, כדאי אולי לעשות קצת סדר, הוא האח הישראלי והכבר לא כל כך קטן של ה”ברנינג מן”, פסטיבל שמתקיים כבר 30 שנה במדבר נוואדה בארה”ב ונקרא ע”ש הפסל המרכזי של איש עשוי מעץ שמוצב במרכז העיר העגולה ונשרף בסוף השבוע, כסמל לביטוי עצמי רדיקלי שהוא אחד מהעקרונות המרכזיים של הפסטיבל.

בארץ, מתקיים הפסטיבל זו השנה הרביעית והוא גדל בהקפים מרשימים משנה לשנה. בדומה לאחיו הגדול, בכל שנה נבחר נושא לפסטיבל, שנותן השראה ליוצרי התחפושות, המבנים והמיצגים באותה שנה. אז השנה הנושא הנבחר היה ”חלום צלול” (Lucid Dream) שפרושו חלימה מודעת. המונח מתייחס לתופעה המתרחשת כאשר אדם מודע לכך שהוא נמצא בחלום בעודו ישן, והתודעה שלו מאפשרת לו לשלוט על פעולותיו ב”מרחב החלום”.

ה”איש הבוער” של השנה, שהיה עוצר נשימה, ובהחלט לא נופל ואפילו עולה על חבריו האמריקאים, היה פסל של גבר ואישה בעלי כנפיים הכרוכים זה בזו, ומסמלים את החופש שכולנו רוצים להרגיש. לי זה מיד עשה אסוציאציה לשיר, כנאמר: “לפרוש כנפיים ולעוף, אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק רואים שקוף”.

unnamed

בינתיים הגעתי לקמפ החלומי שלי, שהקימו החברים המדהימים שלי שבזכותם הגעתי לארוע הזה. המחנה שלנו נקרא “מסתמכים על עצמו רדיקלית” וגם הוא מבוסס על עוד אחד מעשרת העקרונות המופלאים של המידברן. אבל  לא רק הקמפ שלנו אלא כל העיר המדוגמת, המטורפת והמדהימה הזו מוקמת ומתופעלת ע”י מתנדבים בלבד, אנשים שעובדים חודשים ארוכים, חושבים ומתכננים ומתכוננים שעושים למען עצמם ולמען אחרים, ובונים עיר שלמה לשבוע אחד בלבד. בכוחות עצמם. ובכוחות משותפים. והכוחות האלה הם כל כך רבים ומרובים ומעניקים כל כך הרבה כוח להם ולאחרים.

ואחרי שפגשתי את החברים האהובים והמוכרים שלי נותר לי רק לעטות על עצמי כמה נוצות ולצאת איתם למסע המופלא ברחבי הפלאיה. מסע שאין בו יום ואין בו לילה. אין בו שעון ואין חוקים. אין מסלול ואין דרכים. ובכל פעם שאתה יוצא אין לך מושג מה תראה ואת מי תפגוש, ולאן תלך ומתי תחזור. אתה כן מניח שתראה כמה מיצגי אמנות מרשימים ותשתתף באיזו מסיבת שקיעה ומסיבת זריחה, ושמישהו יתן לך איזו מתנה, או דרינק או אפילו סנדויץ עם חצילים, אבל חוץ מזה אתה לא יכול לתכנן כלום, ואפילו לא יכול לדמיין את הדברים שיקרו לך בדרך.

הנה רק חלק מהדברים שקרו לי בדרך:

קיבלתי ארטיק קפוא שהוכן במקום כדי לצנן את החום הנורא של שעות הצהריים במחנה אייס, קרים אנד פייר שהוא המחנה הותיק ביותר במידברן,

השתתפתי כעוברת אורח באחת מהחתונות הכי צבעוניות ומרגשות שראיתי בחיים,

unnamed (12)

וגם בטקס החלפת נדרים וגם ביומולדת 30,

אכלתי כנאפה במחנה “כנאפה בחלל”,

רקדתי שני לילות רצופים במחנה המוזיקה החדש והמשובח ביותר פיזדייץ, שהרעיד לי את הנשמה עם סטים מדוייקים ומרגשים,

unnamed (6)

ביקרתי במחנה “free love” שבנו את ה- Pleasure Dome, וכן, זה בדיוק מה שזה נשמע, רק באוירה טובה, מקבלת ורגועה. חברי המחנה הסבירו לי שרצו ליצור מרחב בטוח וידידותי לבטא בו מיניות בכל יופיה ועל כל גווניה, לכל המגדרים, הנטיות וההעדפות. היו שם הרצאות וסדנאות ומופעים ושיחות וכן, גם התנסויות.

התפעלתי מה”קומורבי” –  מילה שקיימת רק בשפה היפנית פירושה השמש החודרת בעד העצים. התרגום של האמנים הישראלים היה “העין המידברית עצומה לרווחה בחלום בהקיץ” והכוונה שהזמינו את כולם להיכנס אליה ולחלום ביחד חלומות מוצקים, נזילים, קיימים ונעלמים.

unnamed (10)

הרגשתי בתוך סרט של צבי הנינג’ה בתוך ה” tech(no)drom”

unnamed (13)

ראיתי את עצמי דרך משקפיים עגולים,

unnamed (16)

באחד משיטוטי הוזמנתי לפגוש את אלוהים שישב בכניסה למחנה “אפטרלייף”. אלוהים היה חתיך יש לומר ואף דיבר אנגלית, והיה צריך להחליט אם לשלוח אותי לגן עדן או לגהנום. יאמר לזכותו שנתן לי להחליט ולכן מיד נכנסתי לגן עדן, מרחב רך ונעים שמאפשר מגע, עיסויים ורביצה באמבט מלא כדוריות ג’לי קטנות. בגלל שהייתי ממש נחמדה הוא גם נתן לי להציץ בגהנום שם גיליתי מועדון פטיש וסאדו פעיל ומאתגר. הציען לתת לי פליק בטוסיק אבל שוב עניתי ב”לא תודה”.

טיפסתי על סולם יעקב, סולם אור בגובה 300 מטר המורם מהקרקע לשמיים ע”י בלוני הליום,

unnamed (14)

רקדתי עם ארנבת בהזיה,

התפעלתי מהלוגיסטיקה של הקיום, במיצב המספר על תקופה בה החלו להיווצר החיים, כאשר כל האדמה והמדבריות היו מכוסות באוקיינוסים וביצורים ימיים,

unnamed (1)

שחיתי ב”ים בשמיים” צל נע עם הרוח ומתנחשל בגלים,

נכנסתי תחת כנפיה של ה”הופו” (hu:pu), דוכיפת ענקית עשויה בעבודת יד ממתכת, עץ וחומרים ממוחזרים ונחתה בפלאיה כדי להזכיר לי שגם לי יש כנפיים ושגם אני יכולה לעוף, אפילו אם זה רק לרגע, שנמשך לעד.

unnamed (15)

ואם אתם חושבים שכל זה היא רק תפאורה, תחשבו שוב. כי משהו באוירה, משהו בתנאים הקשים, משהו באנשים שמתחברים אחד לשני בצורה אחרת, נקיה יותר, עמוקה יותר, גורם לכל הארוע הזה להרגיש אחרת. כמו טיול תודעתי בתוך ממלכה קסומה.

ואם תשאלו אותי לסיום איך זה בהשוואה ל”ברנינג מן” הארוע המקורי, אגיד רק שנכון שכאן זה יותר קטן, ואולי פחות מרשים, ופחות מגוון, אבל האפשרות לחוות ולחלוק את כל החוויות האלה עם החברים הטובים שלך, עם האנשים שאתה הכי אוהב, לגלות איתם, ולאכול איתם פסטה או פולנטה, לעזור ולהעזר בהם, להוציא איתם את הקקי המשותף שלנו לטיול לאור ירח, לחגוג איתם יומולדת, ומסיבת אירוסין והחלפת נדרים, לרקוד איתם עד אור הבוקר, ולהתרגש איתם מהשקיעה או מהזריחה, או פשוט מסתם הליכה  – זה מה שעושה את המידברן לחוויה כל כך מיוחדת, לכזאת שמהרגע שהיא מסתיימת שוכחים את האבק ומחכים שכבר תפתח העיר של שנה הבאה.

unnamed (9)

 

 

עוד מהבלוג של גליה דור

לפעמים חלומות מתגשמים

בגיל הילדות אתה חולם על אופניים חדשים או על ברבי כלה, או אם אתה יותר מעודכן על פלייסטיישן 3 ואייפד 2 או להיות כוכב בערוץ הילדים. אחר כך באים הנעורים והחלומות מתחלפים באייפון 4 ולעבור טסט ראשון ונשיקה ראשונה. בעידן שלנו זה...

תגובות

פורסם לפני 9 years

סטיב ג’ובס – idie

תאילנד. בוקר יום חמישי. קמתי לי מוקדם בין עצי הקוקוס. פתחתי את האייפד שלי (אייפד 1, מצטערת) כדי לבדוק את מצב הגלים. ב ynet התאילנדי היה כתוב שסטיב ג'ובס מת. בדקתי גם ב ynet הישראלי. בכל זאת, לא תמיד אפשר לסמוך על התאילנדים. גם שם...

תגובות

פורסם לפני 9 years

שניאור חשין – הקלות הבלתי נסבלת של החיים והמוות

ביום שישי בבוקר נהרג שניאור חשין, בן 42, בעת שרכב על אופני הכביש שלו בכביש 444 ליד מחלף ראש העין. חשין התאמן לתחרות איש הברזל השלישית שלו, שתתקיים בעוד כמה שבועות באוסטריה. איש ברזל, אתם יודעים, נקרא כך כמטאפורה לחוסן הגופני...

תגובות

פורסם לפני 10 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה