הבלוג של גלי דקל

הבלוג של גלי דקל

פיזיקאית, תסריטאית ובטטת כורסא. לא בהכרח בסדר הזה.

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מפברואר 2010

“למות למען רעיונות זה בסדר”, שר השנסיונר ז’ורז’ ברסנס, “אבל שיהיה מוות איטי, בבקשה”. לדמויות של מד-מן בעונתה השלישית אין כל חשק למות למען רעיונות, ויותר מכך – נדמה שאין להן גם חשק לחיות למענם או אפילו למענינו הצופים. ואם כן – אז מאוד מאוד באיטיות. זוהי התחושה העיקרית העולה מצפייה בעונה, שעלילתה המנומנמת מופרעת מדי פעם על ידי מאורעות היסטוריים ורעיונות חברתיים המגיחים בה כשיהוק מביך במקום להתמזג עימה ולהניע אותה.

למען ההגינות נציין כי מד-מן היא אחת היצירות הטלוויזיוניות האיכותיות והמרגשות שנוצרו מאז ירידתה, וגם אם עדיין חוסות בצילה, של המלכה האם “הסופרנוס” (מתיו ווינר היוצר והתסריטאי הראשי היה תסריטאי זוטר ב”סופרנוס”) והיא נהנית מאהדת מבקרים, ומהכרה ממלכתית יצוקה בפסלונים מוזהבים שוב ושוב, ובצדק. זוהי אינה רק דרמה מסוגננת להפליא ולוטה במסך עשן הלאקי סטרייקס אודות עולם הפרסום הניו יורקי בראשית שנות השישים. זהו אינו רק מסמך היסטורי בוטה ולא מתפשר על כינונה של אימפריית תרבות הצריכה הנצלנית טרום עידן הפוליטיקלי קורקט ותמורות המהפכה הפמיניסטית. מד-מן היא בעיקרה חשבון נפש חברתי נוקב בו כמעט לכל שורה תמימה בתסריט, ממש כמו לשם הסדרה, ישנה משמעות נלווית החוֹצה את הזמן ומפוענחת ע”י הצופה האמריקאי (והמערבי בכלל) בחוקי הקידוד הרגשי של שנות האלפיים. אותה התמסרות אינסופית עם הצופה הופכת את החלום האמריקאי, כמו גם את הגיבור המגלם אותו בשר ודם, מכדור מנופח ההולם תחילה בבטן הרכה, לרפיסה נואשת, ולבסוף לשאריות עלובות של עבר חמקמק שספק אם קיים.

אלא שאם בעונה הראשונה התמסרנו לעונג המזוכיסטי שבעוצמת המהלומה, ובשנייה לחדוות ההתאוששות האיטית ממנה ולהתאהבות זהירה בדמויות ובסיפורן, הרי שבעונה השלישית נדמה שמישהו שם בהוליווד תקוע ומנסה למרוח את כל זה, ואותנו, במשחת השהייה עלילתית ורגשית. הביטוי “דרמה-תקופתית” מפורק, הדרמה הולכת, נשארת רק התקופה. הידיעה, שהיא ללא ספק מנת חלקם של היוצרים, כי גם רגעים גדולים בחייה של אומה ואמירות היסטוריות וחברתיות מקיפות מסופרים טוב אך ורק דרך מסע אישי של דמויות, משום מה איננה מיושמת כאן, ואין עוד למה להתמסר, מלבד אולי לציפייה עצבנית שמשהו משמעותי יקרה כבר. כדי לסבר את האוזן, אשה שרואה ספת התעלפות אנגלית בחלון ראווה, מחליטה לקנות אותה ובשיאו של הפרק לצנוח אליה בשיעמום – זהו אולי סמל נאה אם כי ברור מדי, וזו בשום אופן אינה עלילה. תשאלו את כרמלה סופרנו.

וישנה בעיית הדמות הראשית. דון דרייפר (ג’ון האם) הנושא על כתפיו את עול האשלייה והשקר (בהשאלה – “אמריקה”) עובר כביכול כברת דרך ארוכה עד להכרה והשלמה עם עברו המחוק, באותו שיא בלתי מעורער של העונה בו הוא מתוודה בלית ברירה בפני בטי, אשתו (ג’נוארי ג’ונס) על זהותו האמיתית. אלא שמה שאמור להיות רגע הגאולה של הגיבור לאחר שלוש עונות, הופך למעשה לשיאה של בטי, מי שהפכה עם הזמן לדמות מעניינת ומורכבת בהרבה, וכיברת הדרך היא בכלל של הצופה, שנחשף יותר ויותר אל סודו של דרייפר משל מוסר לפניו איזה לוט כבד. ואילו דמות הגיבור שהחלה מסטריאוטיפית אך מסקרנת ואניגמתית, ונעה בקפיצות קוונטיות לסטריאוטיפית ואנגימתית עם סוד, ולסטריאוטיפית בלי שום סוד, נותרת חלולה ונראית כמי שבעונה השלישית נמאס לה אפילו מעצמה ואינה מצליחה לייצר הזדהות רגשית בשום ממד. יעיד על כך אותו שיא מפוספס לעיל, שלמעט ההיפוך שנוצר בו עקב עליונותה של בטי לראשונה בחייה (ובהקשר הגלובלי של כל נשות התקופה), לא מצליח לרגש ונראה יותר כמו סצנה מאולצת בהולמרק.

כמו העלילה והגיבור גם דמויות המשנה סובלות מדלות ניכרת, כמה מהן מתפקדות כניצבים של ממש עוד מימי העונה הראשונה, ועל כן תמוהה הבחירה להוסיף אליהן עוד כמה, אמנם בריטיות (!) אך בדיוק כמוהן (הרי אף אחד לא צופה בסדרה כדי להבין איך מתנהל משרד פרסום, אפילו אם הפעם הוא בין-יבשתי). מדובר בעיקר בדמויות גבריות, שלמרבה האירוניה, וכנראה במכוון ובמהופך למתרחש פיזית על המרקע, סובלות מיחס מזלזל מצד היוצרים, בניגוד לאלה הנשיות הזוכות לעדנה ולכבוד. לכן גם לא מפתיע שכמה מהדמויות המוכרות מנופות, כך נראה, בסוף העונה במעין “מממ… ביי” שרירותי, ודמות ההומוסקסואל החבוי נעלמת באופן שאולי מדגיש את רוח התקופה, אך לבטח אינו מספק דרמתית. לעומתן, דמויותיהן הנשיות הנהדרות של פגי אולסן (בגילומה של אליזבת מוס) ג’ואן הולוואי (כריסטינה הנדריקס) וכן בטי דרייפר (ג’נוארי ג’ונס), מספקות כמה מהפנינים האמיתיות של העונה, גם אם אינן ממוצות, אף הן, עד תום.

ייתכן שמי שהיו אמורים לשחק פה את אלוהים, קרי יוצרי והתסריטאי הסדרה, הפכו תחת אורן המנסוור והמגביל של אמיתות היסטוריות כמו רצח קנדי או עלייתו של מרטין לותר קינג, ליראי שמיים במקצת. גם זה לא מסביר את העובדה שמושגים מוחשיים ופשוטים יחסית כמו סרטן-ריאות או אימפריית-הילטון זוכים לאיזכורים מנותקים בצורת רפליקות צפות בתסריט או גיחה של דמויות הזויות כדוגמת זו של סבה של פריס, ואינם מעוגנים בעלילה מוצקה. מה שברור הוא שלעומת מה שהורגלנו אליו עד כה, קיבלנו הפעם יצירה פושרת למדי שבצידה לא נרשם אף רגע אחד של נשימה מכבידה או צריבה בגרון, שכל אחד מ-13 פרקיה מסתיים במין “נו טוב” שכזה, ושהרגע המרגש בה נותר אותו קטע אנימציה בתחילת כל פרק בו דמות שחורה נופלת מבניין ניו יורקי גבוה לצלילי נעימת הפתיחה הכל כך נכונה.

עוד מהבלוג של גלי דקל

טלנובלה לגברים

זו כנראה לא הפלטפורמה הראויה ביותר לומר זאת, אך אני לא חסידה גדולה של דיונים על מינים ומגדרים. למען האמת הם עושים לי בחילה. ועם זאת, נראה שאין מנוס מלהידרש לאחד כזה, כשאני מנסה לנבור בליבתה של פצצת הטלוויזיה האטומית שניחתה...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 9 years

תיכנסי כבר לאוטו-פרודיה, וניסע

בעוד ב"ארץ נהדרת" מדדים בכבדות על כרעי ליטל מעתוק, ובביפ יורדים לסחר פרימיטיבי בפאנצ'ים, מתרגשת לה דווקא בערוץ 10 המושמץ, קומדיית הנונסנס המשובחת בעיר. מדובר בחגיגה של טמטום מהונדס, שכמוהו, למרות מאמצים ראויים מצד שלל...

תגובות

פורסם לפני 10 years

הבלתי מפוצחים

כל אחד מסיום חמשת פרקי הדרמה "נבלות" מלווה בניגון נוסטלגי שגולש אל רולר הכתוביות. לעתים זהו קולה הגראמופוני של שושנה דמארי ולעתים אחד מהימנוני הפלמ"ח העתיקים. גם אם פס הקול הזה נועם לעור-התוף, הרי שהקשר הישיר מדי בינו לבין...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה