הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 109

החל מיולי 2014

בין יום הזיכרון ליום העצמאות יש קשר הדוק בלתי ניתן להפרדה. אבל אולי למען החיים יש לתת מרווח לנשימה

30/04/2017

זיכרון

אילוסטרציה-שטרסטוק

כשהייתי נערה ,ניגשתי על דודה שלי, רציתי שהיא תבוא לברביקיו שלנו, זה שכל שנה ערכנו אצלנו במרפסת. היא חסרה לי, והיא מעולם לא הצטרפה לחגיגות. דודה עדינה אמרה לי “הייתי רוצה, אבל עדיין אין לי נשימה” (דודה אל תתפסי אותי במילה הזיכרון של מעולם לא היה מה שהיה).  ואז הבנתי ברגע אחד שהדרמה הזו, שחייתי אותה כל שנה, זו שלימדו אותנו להלל, הקפיצה הזאת מעצב לשמחה היא בלתי אפשרית למי שאיבד את היקרים לו. שהיא בלתי אפשרית למי ששילמה את המחיר הגבוה הזה. 

מאז זה ישב לי בראש, מנקר בקצב הולך וגובר. מה משמעות החיבור הזה? האם הוא הכרחי? האם יש לנו בשם הממלכתיות את הרשות להכאיב כל כך, להדיר את מי שבזכות בניהם ובנותיהם, אנחנו חוגגים?

מאז שאנחנו קטנים מחדירים בנו את ההבנה שיש קשר בלתי ניתן להפרדה בין הימים. שליום העצמאות אין קיום ללא יום הזיכרון, שהדרך היחידה להרגיש זאת היא להתמלא יום שלם בכאב, בזיכרונות ובסיפורים. ואז ברגע אחד במעבר מנשימה לנשימה להתחיל לצהול על עצמאותנו ולהתחיל בחגיגות. בתור ילדה ונערה, זה נראה לי הגיוני, זה נראה לי כאמירה חזקה וכנקודה דרמתית הממחישה את קיומינו . היום אני כבר לא בטוחה. ואני יודעת מסורת, היא מסורת ושזה כבר שנים ככה אבל האם אי אפשר לחשוב על שינוי?

יום הזיכרון לא תמיד הקדים את יום העצמאות. בשנים הראשונות של המדינה זכר החללים צוין ביום העצמאות, אבל היה ברור, שכאשר המדינה עוברת ממדינה צעירה בהקמה, לעובדה קיימת, אפשר וצריך לעשות מעט הפרדה. ולכן הוחלט עם יום הזיכרון, יום לפני החגיגות. כך שהמחשבה על הצורך להפריד בין החגיגות לזיכרון כבר עלו בעבר. כמו כן  עד לפני כמה שנים היו ליום הזיכרון שלוש צפירות: אחת המסמלת את תחילתו, אחת במרכזו ואחת המציינת את סיומו, אני זוכרת איך מנהל הטקס היה עובר מהעמידה בדום, יש לשמחת החג. אבל צפירה זו בוטלה . למה? כי היא כאבה מידי למשפחות השכולות, כמו אגרוף נוסף בבטן. כך שמסתבר שניתן להתחשב ולשנות.

אני חושבת שהגיע הזמן להיות אמיצים ולחשוב על שינוי נוסף. לתת מעט מרווח, לתת הזדמנות לנשימה למשפחות השכולות וגם לנו. אנחנו לא נשכח שהחללים אפשרו את קיומה של המדינה, גם אם תהיה הפרדה של יום או יומיים בין הימים, לא נשכח את מגש הכסף, איך נוכל? אבל במרווח הזה נוכל להכניס את החיים, את משפחות השכולות, את מי שנשאר והמשיך לבנות את המדינה. כי הגיע הזמן גם לזכור את החיים שבנו ובונים את המדינה.

קחו רגע לחשוב על זה. ואולי דודה שלי ואחרים יוכלו שנה הבאה לחגוג איתנו.

עוד מהבלוג של עידית דרור

תצוגה מקדימה

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

תצוגה מקדימה

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה