הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 111

החל מיולי 2014

אז אין תקציב לעצרת, אז מה? עברו כבר 21 שנה, זה כבר מזמן לא?

01/11/2016

image

יש רגעים בחיים בהם הכל עוצר, יש רגעים שם כמו נעץ במהלך הזמן, נקודה קבועה בה ברור שמשהו השתנה לחלוטין. השינוי בנקודה זו הוא בולט, הוא גדול וברור וכמעט לא נתון לוויכוח.  לעומתו יש את השינוי המזדחל, מן התמוססות כזו שבמבט לאחור את לעולם לא תוכלי לשים את האצבע, לתקוע את הנעץ ולהגיד “פה השתנה הכל”. למרות שפעמים רבות השינוי הזה גדול לא פחות מהראשון. 

ה-4.11.95 היה רגע מהסוג הראשון. גדול, ברור, חד משמעי, רגע בו השתנתה ישראל.  5.11.16 הוא רגע מהסוג השני, מן רגע נזיל כזה שבו בתוך הזמן המזדחל אנחנו פתאום מודעים לשינוי.  ופתאום אני  מוצאת עצמי ממלמלת ״מה, מה, מה? מה לעזאזל קורה פה? מתי הכל השתנה?״  ובעיקר ״איך עוצרים את המפולת? איך צועקים בכיכר העיר – היי תתעוררו שם כולם!״

השינוי הראשון עצר את המדינה, כל מי שהיה שם זוכר את הרגע, את המילים, את הקול שנשבר מול בית החולים, את הנערים והנערות ששברו להם את התמימות ברגע אחד והחזיקו אותנו מאמינים כי יהיה עוד טוב.  כולנו עצרנו, או כך זה לפחות הרגיש לי בסביבתי, שבה אבי שגדל על ערכי תנועת חרות והאצ״ל לא יכל יותר, וכאב כאב אמיתי את שברה של הדמוקרטיה.  אז עוד חשבנו שזו מכה חד פעמית, מכה שנועדה לזעזע אותנו להחזיר אותנו למסלול. היום אני כבר לא יודעת .אז הבטתי בחיוך בנביאי הזעם שאמר ״אתם יודעים יום אחד ישחררו אותי…״.   ולא האמנתי לרגע שזה ייתכן, היום אני כבר לא בטוחה בדבר.

החמישייה הקאמרית – יגאל עמיר (נכתב לפני עשרים שנה)

[youtube o6mmTZKtMns nolink]

 אז לא יכולתי לתאר את היום בו הנערים הנערות יהיו כאלה שגדלו לעולם שאחרי הרצח. שילמדו עליו רק מדפי ההיסטוריה רק דרך עדות שמיעה. אז לא יכולתי לתאר מדינה בה מתמוסס הזיכרון של מה שהיה פה לפני עשרים שנה. על תקווה אמיתית שהיה ועל שנאה יוקדת של הסתה סמויה וגלויה.  אז לא הייתי יכולה להאמין שאני יכולה לחיות במדינה בו כבר לא נזדעזע מ״ פולסא דהנורא״. וארונות קבורה ומדי אס אס.  אז לא הייתם יכולים לשכנע אותי שאחרי 21 שנה בלבד לא ימצא תקציב לעצרת זיכרון לרצח הזכות לדבר. 

אני חייבת להגיד דבר אחד ברור.  רבין לא היה חשוב יותר מאף אדם.  לא מנרצחי הפיגועים. לא מהרוגי הכבישים. מהנכנעים למחלות. כל אחד מהם הוא עולם ומלאו לכול אחת מגיע עצרת זיכרון. אבל הרצח של רבין אינו רצח של אדם, הוא רצח של רעיון, של עיקרון שאומר שבארצנו אנחנו לא מכריעים מחלוקות בכוח הזרוע אלא בכוח הדמוקרטיה.

הרצח היה נקודת ההכרעה. אז חשבתי לתומי שזו תהייה הנקודה בה הזעזוע יביא את המדינה למקום טוב יותר, שהזעזוע יגרום לנו לעד לפחד מגילויי שנאה שכזו.  שלעולם נהייה זהירים בדרכנו, כי כבר למדנו  לאן  הדרך החלקלקה הזאת מובילה.  היום אני מסתכלת בכאב גדול ובלא מעט פחד וחושבת שכנראה למדנו משהו אחר. 

אז ככל הנראה בימינו אין תקציב/רצון/ צורך בעצרת גדולה לזכרו של רבין. כנראה שבמדינה שלנו שבה כל עשר שניות צף עוד ביטוי שנאה אלים ברשת כנגד מישהו שאמרת משהו שלא מתאים למישהו אין מקום לציין את רצח הזכות לדעה שונה.  כנראה שבמדינה שלנו שבה זה הגיוני שהממשלה תתנגד ותפעל לסגור ערוץ שבו המנהלים הם בעלי דעה מנוגדת להם (ובכלל במדינה בה הממשלה חוקרת מהם הדעות של אותם אנשים). אין מקום לעצרת לזכרו של מי נרצח כי דעותיו היו מנוגדות לאדם אחר. במדינה בה מקללים אדם להישרף למוות על עמדתו הנחרצת כנגד ( ולא משנה מהו הנגד) אין מקום לזיכרון של רצח פוליטי.

אז מה נעשה? נקפל את הרגליים ונבטל הכל?  אין סיכוי.  כי כמו שאמר אהוד מנור בקולה של קורין אלאל. ״ לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר להשיר באוזניה עד שתפקח את עינייה״.

[youtube 5rlHA21a05c nolink]

אולי דווקא זו קריאת ההשכמה שלנו, תלינו יותר תקוות בכך שהמסר הוא ברור ומובן, שאין סיכוי שניפול שוב במלכודת הזאת של השנאה. שהחופש, הדמוקרטיה, נעוצים חזק בהבנה הבסיסית של מדינתנו.  אנחנו צריכים לחזור אחורה. לנרות למחאה/אמירה שבאה מהעם מלמטה  ״אנחנו זוכרים, אנחנו לא שוכחות ואנחנו ונגן על האופי של המדינה שלנו ״. 

אז יאללה, בואו להאיר את הכיכר לזכרו של רבין. לכבודה של הדמוקרטיה, ואם ינסו לכבות את האור (כבר היו איומים על מי שמנסה לארגן בכל זאת עצרת) אתם יודעים משהו? אני מוכנה גם להבעיר את הכיכר.

Event5.11

עוד מהבלוג של עידית דרור

Thumbnail

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

Thumbnail

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים