הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 111

החל מיולי 2014

שרדתי והחלטתי אני אשיר את חיי . בכל מקום בכל מצב מול כל אדם זו מורשתי

08/05/2016

image

ארכיון המדינה 

כשנפתחו שערי הגטו וגיליתי שנשארתי בחיים הבטחתי לעצמי שלושה דברים. את הזוועות אשאיר מאחור ולא אדבר עליהן. אשאר אדם חופשי נאמנה לעצמה ולאמונותיה.  והדבר האחרון שהבטחתי לעצמי היה למעשה שבירת הנדר מתחילת המלחמה “לא אשיר עד שאראה את האור”.  מהיום אני שרה כל יום, בכל מצב, בכל מקום. הייתי בת 17 והרגשתי שחזרתי לחיים.

חזרתי לחיים אבל נשארתי לבד. נצר אחרון למשפחתי האהובה .  אבא נשלח למחנה עבודה ממנו לא שב, אמי נשלחה יחד עם אחי ואחותי הקטנים לצעוד עד שצנחו ומתו. סבתי וסבתי מתו בגטו ממחלות ורעב. ואת דודי ירו לתוך הדנובה.  נאספתי כמו כל היתומים האחרים לחווה , בית חדש לכולנו , לכל  הלומיי הצער, הסבל והאימה.  התעקשתי להיות נאמנה להבטחתי, לא הבטתי לאחור לא דברתי על מה שהיה, התמקדתי במה שיהיה.  ביקשתי לקחת אחריות על הילדים הצעירים. “תנו לי את אומללים ביותר” ידעתי שהעבודה איתם תעסיק אותי ולא תאפשר לי לשקוע בעבר, לא תשאיר זמן לזיכרונות להרים ראש.

תחת חסותי הנחו חמישה אסופיים, ילדים וילדות ששרדו גטאות, שהסתתרו ביערות מושלגים ומחנות מוות. ביחד אט אט למדנו לבטוח שוב בחיים, בנינו חיים חדשים והתכוננו לקיימם בישראל בקיבוץ.  את כל מה שעשינו ליוונו בשירה. כשלמדנו עברית, וכשלמדנו חקלאות, בדרך לחדר האוכל ובזמן הבישולים. וגם בלילות כשניסינו לגרש את הסיוטים. שירים ישנים מימים אחרים, שירים חדשים עם ריח של מקום חדש . גם על האוניה בדרך לכאן שרנו, הדבקנו את כל מי שהיה סביבנו בשירה שלנו.  אפילו בקפריסין במחנה (שוב במחנה) המעצר שרנו, המשכנו ללמוד להתכונן לחיים החדשים ולשיר . שרנו ושאר המחנה שר אתנו.

כשהגענו לארץ, נאלצתי להיפרד מהילדים שלי מהאסופיים שלי , אני הלכתי לחיות בחברת הנוער והם בחברת הילדים. אבל עדיין היינו שרים, הין אם כשהיינו בנפרד ובייחוד כאשר היינו נפגשים. בחברת הנוער לא הבינו מדוע אני שרה כל הזמן, שרה ובוכה בלילות, אבל אפשרו לי למצוא את מקום שלי , את הקול שלי .

הרגשתי כבר שאוכל אולי לחיות בשקט אולי אפילו להתאהב. למצוא פה את ביתי להקים משפחה חדשה. למה אני מספרת לך את כל זה ? כי אני חוששת שזה לא הולך להיות גורלי, כי מישהו חייב ללכת להביא את התחמושת מהבונקר. וחשוב לי שתדע ששמרתי על ההבטחה שלי ,לא הבטתי לאחור, לא איבדתי את קולי ושרתי כל הדרך.  אני רוצה לבקש ממך משהו , אם לא אחזור, תבטיח לי שמעל קברי ישירו שירים. שבכל שנה כאשר יציינו את מותי ישירו כולם הנשים והגברים , הילדים הזקנים הנערים והבוגרים. תבטיח לי שפה יהי קול לכל אחת ואחד  תבטיח לי?

 

הטקסט נכתב בהשראת סיפורי הגבורה של הנשים האמיצות שהיו נצר אחרון למשפחותיהן, ששרדו את השואה והמשיכו להילחם ונפלו על חרבן. נשים בעלות קול חזק וברור שאי אפשר להדיר להדחיק או להשתיק אותן .

אם מה שכתבתי עניין אתכן יסקרן אתכן אתן מוזמנות ללחוץ על כפתור ״עקוב אחרי״ בראש העמוד  או לשתף את סיפורי תודה 

עוד מהבלוג של עידית דרור

Thumbnail

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

Thumbnail

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים