הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 109

החל מיולי 2014

חוויות הילדות מתקבעות בנו, הן נצרבות במוחנו מנווטות את תפיסת החיים. אבל אנחנו הבוגרים יכולים לנסות לספר את הסיפור מחדש.

02/04/2016

shutterstock_118337257 (1)

אילוסטרציה shutterstock

לא סיפרתי לאימא שום דבר, לא סיפרתי לאף אחד אבל חשבתי על זה כל הדרך לגן “היום את קופצת”. בעצם חשבתי על זה כל השבוע ,מיד אחרי היום הולדת שלי  בגן “את כבר בת חמש, תפסיקי להיות תינוקת” ירדנו במדרגות שיורדות לגינה  “נו, בואי כבר, תפסיקי לחולם” ואימא מושכת אותי לכיוון הגן.  רק בקצה של העין הצלחתי לראות אותה את המגלשה. 

כל היום חיכיתי לרגע הנכון . שיחקתי בפינת קוביות וחשבתי “את קופצת היום”  בזמן ארוחת עשר “מה את תינוקת? כולם קופצים”  בזמן הציור, ובמפגש ,כל היום. כשיצאנו לחצר כמעט והצלחתי אבל רני דחף אותי מאחור שאזוז כבר, אז פשוט התגלשתי כמו תמיד, והלב שלי אמר “פחדנית”. בשאר הזמן של החצר כבר לא היה לי חשק לכלום, ישבתי בארגז החול וחפרתי בור. “אני שונאת את רני”

אחרי ארוחת צהריים יצאנו שוב לחצר. ואני שיחקתי בקערת המים (המשחק האהוב עלי)  ואז שיחקתי קצת עם גילה ושרון, עד שבאו לקחת אותן הביתה. הגן והחצר התרוקנו כמעט מילדים “את חייבת לעשות את זה, את כבר בוגרת בגן, ובסוף החופש את הולכת לגן חובה, די, את חייבת לעשות את זה עכשיו” 

הסתכלתי מסביב וראיתי שהילדים לא מסתכלים, הסתכלתי שוב וראיתי ששרי הגננת נכנסה לגן . הלכתי על המגלשה, טיפסתי עליה לאט, לאט כשהגעתי לראש הסולם טיפסתי ונעמדתי על חבית הפח שהייתה הגג. הרגליים רעדו לי וכמט ונפלתי, אבל רק כמעט.  הסתכלתי מסביבי הרגשתי כייף גדול, הרגשתי גיבורה , יכולתי לראות את הגג של הגן ואת הכדור הכתום שזין בעט לשם . הסתכלתי למטה ובלי לחשוב קפצתי, קפצתי מגג המגלשה כמו שכל הילדים עושים .

“אאאייייייי” לא העזתי לצעוק, התביישתי , אבל כל כך כאב לי והתחלתי לבכות. “מה קרה, נפלת, איפה כואב לך?”  ומיד ניגשה אלי שרי הגננת, ואתי הסייעת וגם זיו ודינה וכל הילדים . שרי הושיבה אותי על גזע העץ שליד המגלשה. “שבי פה עד שאימא תבוא, אני חושבת ששברת את היד” והיא ניגבה לי את הדמעות ונתנה לי מיץ . וכאב לי, כאבה לי היד וכאב לי הלב “איזה טיפשה את, אפילו לקפוץ את לא יכולה” .  וכבר לא היה אכפת לי מכלום. מחשבה עלתה לי בראש “אוף החיים רעים, מנסים להיות אמיצים וחוטפים מכות”.  

והמחשבה הזאת הפכה לקול, קול שהחל מלווה אותי, את הילדה לכל מקום, גדל מתעצם מתחזק צובע את החווית.  כאשר אחי צחק “חח, איזה גבס מצ’וקמק שמו לך, קטן כזה, לי היה גבס גדול אמתי”, הקול סימן לעצמו נקודה “רואה !!” . הקול ידע להגיד לי “אפילו לשבור את היד את לא יודעת” כאשר הרופא סיפר לאימא שזה לא היה בדיוק שבר, יותר סדק והכל יהיה בסדר.  והקול הזה שהשתיק אותי כאשר הרופא הוריד את הגבס שלי, וזרק לפח בלי בכלל להסתכל עלי, ולא נתן לי לבקש מהרופא  או מאימא שיחזירו לי את הגבס, כי אני רוצה לשמור אותו.  “חח, אני לא זז מפה, החיים הם סבל, יהיה קשה, לא יצליחו לך דברים, הכל יהיה עקום” הקול הקטן הפנימי הזה לחש לי וצחק.

 image

חוויות הילדות מתקבעות בנו. הן נצרבות במוחנו מנווטות את תפיסת העולם שלנו. זיכרונות קטנים, מחשבות קטנות, של פרשנויות ילדותיות למאורעות העולם.  זה הזיכרון שלי של הדברים, האם כך היה? האם ככה חוו את הדברים האנשים מסביבי? ייתכן שלא, ייתכן שהדברים קרו אחרת , אבל זו הייתה נקודת מפנה בחיי . הנקודה שבה החלטתי שיהיה לי קשה בחיים, שיהיה רע, ושלא יהיה לי את הכוח להילחם בהם. וכמובן החיים לא אכזבו, הם היו קשים מרירים ומאכזבים ולא היה לי כוח להילחם בהם (ככה לפחות בחוויה הפנימית של ילדותי, נערותי) .   חוויות הילדות מתקבעות בנו, אבל אנחנו הבוגרים יכולים לנסות לספר את הסיפור מחדש. 

אם סיקרן אתכן מה שכתבתי אתן מוזמנות לעקוב אחרי    פשוט ללחוץ על הכפתור “עקבו אחרי”  בראש העמוד

עוד מהבלוג של עידית דרור

תצוגה מקדימה

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

תצוגה מקדימה

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה