הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 106

עוקבים: 7

החל מיולי 2014

מעשה בכדור אחד קטן ולבן ממנו פוחד כל העולם, כדור שילדת קש”ר אחת לא לקחה ובגלל זה קרה מה שקרה

22/08/2017

 דובי קשר

אני לא יודעת מתי התחלתי להרגיש שונה, אני מניחה שזה אי שם בין גיל שלוש לשבע. המוח שלי מעולם לא זז בקצב של שאר העולם, הוא גם מעולם לא ממש הלך בתלם, אבל את הדיסוננס הזה הרגשתי כל חיי. מחוסר התיאום הזה ביני לבין העולם סבלתי כל ילדותי.  חייתי במלחמה מתמדת, במחשבות המתרוצצות, בבלגן שגלש מהראש אל החדר ומעבר. נלחמתי במידע שברח מהראש, כל האותיות והמספרים המשעממים כל כך, וברגליים שמתבלבלות כשקופצות בחבל. ואף פעם, אף פעם לא הרגשתי שאני מצליחה לעמוד בקצב.

המאבק הגדול ביותר היה מול הדימוי העצמי, מכיוון שנפש צעירה מסוגלת לחטוף כמות מסוימת של חבטות לפי שהיא מאבדת את האמון בעצמה. ככל שהצטברו הכישלונות, חוסר ההצלחות והפספוסים למיניהם, כך התכנסתי בתוך עצמי, מתמלאת בכעס, תסכול וכאב רב. הסביבה גם היא לא הצליחה להבין אותי, ובראייה לאחור לא בטוחה שתמיד ניסו להבין, בוודאי לא הצוות החינוכי שעשה הכול בכדי להתעלם מקיומי.

שנים אחר כך, כאשר למדתי לתואר בחינוך מיוחד, נדלקה הנורה מעל ראשי. הבנתי שמה ששיבש את חיי הוא חוסר אבחון. הבנתי שליקויי הלמידה שלי, ומעל לכל הפרעת הקשב שלי, השתלטה לי על ילדותי. נדרשו עוד כמה שנים עד שאזרתי אומץ והלכתי לאבחון וקיבלתי את המרשם הראשון שלי. ונדרשי עוד כמה שבועות ללכת לבית המרקחת, לעמוד מול הרוקח, ולעבור את כל השלבים לקבלת “הכדור ההוא”, זה שכולם פוחדים ממנו, זה שסביבו לא מעט בושה.

בסדרה “האנטומיה של גריי” זכורה לי סצנה בה ד”ר אריקה האן מתארת איך קיבלה בפעם הראשונה משקפיים בתור ילדה, ואיך היא הפסיקה לראות כתמים ירוקים מבעד לחלון המכונית והתחילה לראות עלים. כך חוויתי את התקופה הראשונה שבה השתמשתי בריטלין. פתאום גיליתי דברים שלא ידעתי. כמו למשל שכאשר יושבים שעה וחצי בהרצאה, אפשר להקשיב מהתחלה עד הסוף מבלי לרצות לקום, או לגלות שבחדר יש שבעה חלונות ושאחד מהם ירוק.  גיליתי שניתן לתכנן את היום מראש, להיכנס לסופר ולא לקנות את הכול מלבד מה שצריך, ולהגיע בזמן לרוב המקומות.

ילדת קשב וריכוז

מבחינתי הריטלין היה כמו יד שהסיטה את מסך הערפל שליווה את חיי עד אותו רגע. הוא אפשר לי לקחת את הפיקוד על מוח ה-ADD שלי ולאלפו. הריטלין לא היה כדור פלא, שגרם לי להתעורר בוקר אחד ללא הפרעת קשב, וגם לא העלים אותה בכל פעם שבעלתי כדור. אבל הוא אפשר לי מעט שקט ורוגע, להצליח לאמן את עצמי. ולפני שמישהו יקום ויגיד. “הכדור מיותר, הרי השינוי היה עקב המאמצים שלך להשתנות”. אז אחזיר אותו לחיי הקודמים, ולכל הפעמים שבהן הכנתי לעצמי רשימות, פתקים תזכורות ועד עזרים שונים שנזנחו לאחר שכשלו.

אם הייתה לי את האפשרות לחזור לאחור בזמן, היו קורים כמה דברים. ראשית, הייתי ניגשת לילדונת בת שש, ומסבירה לה שהכול יהיה בסדר, שהיא עצמה בסדר, זה בסך הכול ראש שעובד קצת אחרת ושחשוב שתדע שיש בכוחה להצליח, לשלוט בדרקון המשתולל במוחה ואפילו ליהנות ממנו.  אחר כך הייתי מסבירה להורים את מהות הבעיה, את העובדה שמדובר בקשיים שנובעים מחוסר איזון במוח, שניתן לשלוט בו כפי שששולטים בחוסר איזון או מחסור באינסולין.

אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה בזמן הייתי לוקחת בשמחה ריטלין כילדה. הייתי מעדיפה לקחת את הקביים הפרמקולוגיים האלה כדי למנוע את התחלואים הנלווים שסבלתי מהם. הייתי מוכנה לקחת את הכדור ולהימנע מהדיכאון, לברוח מהתיסכול העמוק, מהדימוי העצמי הנמוך, שנבעו באי הטיפול בהפרעת הקשב.

נכון שיש סיבות רבות לקשיי קשב בילדים ונוער, לא כולם סיבות נוירולוגיות. נכון שמערכת החינוך כפי שהיא היום לא מסוגלת להכיל ילדים שמקצבם שונה מהממוצע, או שתפיסת עולמם לא מיישרת קו. ונכון שלא לכל ילד עם קשיי קשב טיפול תרופתי יעזור. אבל יש ילדים וילדות רבים אשר תרופה זו פשוט מצילה את חייהם. ישנם אלה שהתרופה הזאת תוציא אותם מהמקום הקשה השחור בו הם נמצאים ותשחרר אותם לחופשי.

אפשר לדון באריכות באבחון  של ילדים. אפשר וצריך לדבר על איך לברר את מקור הקשיים של הילד, כדי להזכיר למערכת שלמרות שלעיתים קשה ואפילו קשה מאוד להכיל ילדים עם קשיי קשב בכיתה, על המערכת להתאים עצמה לילד ולא לקמט את הילד כדי שיתאים למסגרת ובסופו של יום לא המערכת היא האחראית על הילד אלא הוריו. אבל בתוך כל הרעש הזה צריך לזכור את הילדים עם הפרעת הקשב האורגנית.

אסור לנו לאבד אותם בתוך הוויכוח, אסור שהם יפלו קורבן לדיון בנושא. כאשר מגדירים את הכדור הזה “ככדור השטן” כ”סימום ילדים”  ועוד כהנה וכהנה כינויים. אני באמת מבינה את ההתנגדויות לנושא. אבל נסו לחשוב על אותו ילד שצריך לקחת את התרופה הזו, ויודע כמה היא עוזרת לו, כמה היא מקדמת אותו, אבל מתבייש בכך בגלל שהוא שומע איך מדברים על הנושא. או על אמא אשר מרגישה כי ילדתה סובלת ויודעת בליבה איך לעזור אך מרגישה אשמה עצומה בגלל המבטים, והתגובות מסביבה על כך שהיא אם נוראית שמסממת את בתה. אנחנו פוגעים באנשים.

לאף אחד לא מגיע לחיות בתחושת אשמה או בושה. בייחוד כאשר אין זו בחירה להיוולד ככה, לא בחרתי להיות אשת קש”ר (קשב וריכוז) יותר מאשר בחרתי בנטייתי המינית. ואיני מוכנה לחיות באשמה או לתת לאחרים לחיות כך. אז בבקשה, תפסיקו לשלול, פעמים רבות מבלי באמת לדעת את מלא האמת, או איך נראים החיים עם הפרעת קשב וריכוז.

 ילדת קשב וריכוז

 

עוד מהבלוג של עידית דרור

תצוגה מקדימה

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

תצוגה מקדימה

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה