הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 109

עוקבים: 7

החל מיולי 2014

איך אפשר לחיות במרחב הציבורי, האם בשם השקט והקבלה עלינו לוותר על מי שאנחנו? מתי לוותר מתי להלחם? את השאלות האלה אני שואלת את עצמי בכל פעם שאני יוצאת מביתי מחשבות בעקבות הנאום של אורי בנקי אביה של שירה ז”ל במצעד הגאווה

05/08/2017

 אורי בנקי

 

 

 

 

 

ישבתי על הדשא והקשבתי לדבריו, איש פשוט בחולצה לבנה שדבר בשקט על בתו שהייתה אמורה לסיים השנה את הלימודים. הוא לא דיבר על כעס, ולא על נקמה .  הוא גם  לא דבר על שנאה. האמת שהוא כן דבר על שנאה, שנאה מהסוג ששלחה איש בזוי לרצוח את שירה שלו. אבל מעבר לשנאה הוא דיבר על סובלנות, אל קבלה ועל יכולת הכלה. האיש הזה שאיבד כל כך הרבה דיבר בעיקר על חמלה והבנה. 

נושא אחד שדבר עליו נחקק בזיכרוני, סלח לי אורי שאני לא זוכרת את כל נאומך, אני מודה הייתי כל כך מרוגשת מעשרות אלפי האנשים שהמשיכו להגיע ולהגיע לגן העצמאות, שהם גנבו את תשומת ליבי מדבריך.  אבל  משפט אחד הדהד אצלי בראש ובלב

“יתכן שמצעד הגאווה פוגע ברגשות דתיים ויתכן שתהלוכת הכנסת ספר תורה פוגעת ברגשות אתאיסטים, אלא שהרחוב לא שייך רק לאלה או רק לאלה, ויתכבדו כולם ויהיו קצת פחות רגישים”.  

כבר זמן רב נושא המרחב הציבורי מעסיק אותי. אני מאמינה גדולה בחרויות הפרט, בזכות להיות מי שאת איך שאתה מתי שאנחנו. אבל אני גם מאמינה גדולה ולראות את העולם מהעין השנייה, אולי

בזכות אבא שלי שתמיד היה דואג לספר לי שקיימת גם דעה מקבילה . המחרב הציבורי הוא מקום לריקוד אין סופי של קדימה ואחורה, של התבטאות והימנעות. של קבלה והשמת גבולות .

והנושא הזה עולה כל שנה, בערך באותה תקופה. מתי שהוא במהלך הקיץ שלי הפיד שלי מתמלא בשאלות הנצחיות של “למה בעירום?” ו”למה בירושלים.” ו”למה לצעוד?” . ובעיקר “למה אני צריך לראות את זה” .  וה”למה” האחרון הזה מטריד אותי במיוחד. כי הוא למה של הרבה דברים “למה לראות אותה מניקה” ושל “למה לראות אותם מתנשקים”  וגם של “למה הם את דוכן התפילין מניחים דווקא כאן ו”למה את הסבל הזה של החיות ממש פה לידי”  . וגם למה אני בכלל צריך להתחשב, ואני, הוא אני ואני אעשה מה שבא לי, ושמי שלא נעים לא טעים לו מתאים לו שפשוט יתאדה.

 זה באמת ריקוד נצחי מורכב ועמוס נקודות חיכוך,והוא מאבק יום יומי במי שאני ובמי שמולי, ואני מלמדת את עצמי   בעיקר לנשום, ולנסות בכל פעם מחדש למצוא לעצמי את הגבולות, מתי להעיר ומתי להתאפק. מתי לעבור ליד חב”ד ולהגיד “היי אפשר להניח תפילין?” ומתי פשוט לא. מתי להיכנס לוויכוח עם הכרטיסן בתחנת הרכבת שמספר “איך ראה בחורה ללא חולצה במצעד וכמעט התעלף” ומתי להתעלם. ואני מודה אני לא תמיד מצליחה. וגם אני חוטאת לפעמים ולשים יותר מידי קווים אדומים, לא לרצות לראות את הקושי של האחר, לקבל את חוסר ההבנה, ולהסביר בשקט מבלי להיבהל .

 רק לפני כמה ימים ביום הכי מרגש בשנה (טוב נו יש איזה יום אחד או שניים מרגשים) היום של מצעד הגאווה, גערתי בנהג המונית שהתלונן על הפקקים שגרם המצעד, הוא רצה להגיד שמצעד ביחד עם שיפוצים בלתי נגמרים ועיר צפופה מעקבים את כולנו, הוא רצה להגיד שחם לו בשיא הקיץ ושהוא מתנצל שנתקענו בפקק אין סופי. אבל אני אחרי שבועות של “מלחמות מקלדת” שמעתי רק את ה”למה מצעד” וישר תקפתי, חצי דקה אחר כך כבר מצאתי עצמי מתנצלת מתחרטת. ואני עדין מתרגלת את עצמי איך לקבל את אותם אנשים, שרואים את פחתולותיי (מי שלא יודע פחתולית היא חתולה שנולדה ברחוב) ולא ממש מחבבים אותן או רוצים אותן בקרבתן.

אז מה עושים? קודם כל נושמים עמוק, בכל פעם שמשהו שנוגד את דרך חייכם, את אמונתכם את הכללים שלכם. תנשמו עמוק. (מבטיחה גם לקחת) . תסתכלו טוב, טוב על הנעשה. ותחשבו  - כמה קרוב מה שנעשה לקווים האדומים שלי ? האם אני יכולה להרחיק עצמי מהסיטואציה הזאת?  האם מישהו מאוים? האם מישהו עלול להיפגע פיזית נפשית (רווחה רוחנית היא דבר אישי וקשורה לאמונה ודרך מחשבה ולכן אני לא מתערבת בה) . אם התשובה היא לא, ורחוק למדי.  היית מוותרת ומאמצת את האמירה “תבחרי את קרבותייך” . תני לאחרים לחיות את חייהם, לחלוק איתך את המרחב הציבורי, תעירו לעצמכם הערה כמה “לא ראוי/צודק/נכון הדבר” והמשיכו בדרכם.

אם התשובה היא כן וקרוב מאוד או מזמן חצה את הקווים. אז כן תתערבו, אבל לפני שתכנסו לזירה תקחו נשימה באמת עמוקה. נסו להניח את כל ויכוחי העבר בצד. תתחילו בעדינות בבירור העניין. אם מישהו מתנגד בררו למה, נסו להסביר את עמדתכם בבהירות. הקשיבו למה שנאמר והגיבו עליהם ולא למה שנראה לכם שנאמר (כל כאלו בורות שבהם נפלתי בעצמי). ותתפלאו כמה פעמים תסיימו את העניין אולי לא בהסכמה אבל בתחילתה של הבנה. 

בסופו של דבר עלינו לזכור שהמרחב הציבורי , הוא ציבורי , כללי ושייך לכולם. ושמגוון ושונות הם כח ולא חולשה (רק חפשו בגוגל מגוון ביולוגי וגנטי). וחברה חזקה היא חברה שמסוגלת להכיל בתוכה אנשים שונים ומגוון של דעות. ובעוד שפעולות מעשים ודעות של אחרים יכולות מאוד לעצבן אותנו. מן הסתם גם אנחנו דורכים לא מעט על בהונות של אחרים. 

אז בואו נשב ונדבר ונאזין. ננשום עמוק ונתעלם ונתן למי שחשוב לו לצעוד לצעוד עם זה בשביל ספר תורה או בשביל גאווה.

 אורי בנקי נואם לזכר בתו שירה ז”ל במצעד הגאווה בירושלים 2017

 

 

 

 

 

 

[google embedded by Embedded Video

nolink]

 

 

 

 

עוד מהבלוג של עידית דרור

תצוגה מקדימה

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

תצוגה מקדימה

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה