הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 109

עוקבים: 7

החל מיולי 2014

למה אנחנו צועדים, למה בירושלים הבירה? יש סיבות רבות, ולכל אחת גם סיבה אישית פרטית משלה. אני צועדת אל מחוץ לארון בכל פעם מחדש

03/08/2017

עידית דרור במצעד הראשון

כך נראיתי במצעד הראשון שלי:  חצי גאה, עוד לא ממש מסתכלת על העולם, בעצם עוד מתחבאת בתוך ארון, מלאה פחדים, חששות וחרדות. למעשה, את המצעד הראשון שלי ביליתי בבית, חשבתי עליו, רציתי ללכת ולא הלכתי. ידעתי מתי הוא, איפה צועדים, אבל התביישתי, לא העזתי לצאת וללכת עם כל האנשים המוזרים האלו, חשבתי לעצמי מה אם יגידו ומה אם יחשבו ומה אם ומה אם ומה אם. אז ישבתי בבית שנה ואספתי אומץ במשך שנה שלמה.

הלכתי לבית הפתוח בירושלים. למי שלא מכיר את המקום, המרכז הגאה בירושלים הוא מקום מיוחד, מן מקום של בחוץ ובפנים. כי בירושלים, כמו בירושלים, הגאווה היא חמקמקה. הבית הפתוח נמצא בלב העיר, במקום בולט, שלוש דקות הליכה מהעירייה, במרחק נגיעה מכל מקומות הבילוי. אבל על הדלת הגדולה הכבדה בכניסה לבניין אין כל סימן או אות לכך שזהו המרכז הגאה של עיר הבירה. אבל איך שנכנסים מבעד הדלת בקומה השנייה מיד מרגישים בבית. תמיד פותחים בחיוך את הדלת, את תמיד מרגישה רצויה. פגשתי שם א.נשים. חמים וחכמים ואמיצים.  מכל הסוגים. מכל המגדרים, אנשים שמעולם לא שאלו אותי “מי את, ולמה באת?” ולא ביקשו ממני שאגדיר את עצמי. הדבר היחידי ששאלו הוא “איך את רוצה שנפנה אליך היום? כזכר? כנקבה? אולי ברבים? או שאולי עוד לא החלטת?” ותמיד בחיוך ובשמחה. הם שנתנו לי כוח.

מצאתי את עצמי בסוף שנה של התלבטויות, לבטים והמון מפגשים במצעד. מעולם לא הייתי בן אדם של רעש ובלגן, של מסיבות והמון סוער ועליז, ואז עוד הרבה הרבה פחות. אבל הלכתי כי הרגשתי שאני חייבת. שאם אני רוצה לקבל את מי שאני, מקומי שם. הסתובבתי בין הדוכנים בין האנשים. חלקם היו צבעוניים ביותר , ויש מי שיגידו מוזרים, נשים גבוהות מאוד על עקבים בלתי נגמרים עם פאות צבעוניות, ואנשים מרובעים ביותר עם סנדלים וחולצות פסים. נערים ונערות, ואנשים מבוגרים (כמו שאומרים בגיל השלישי) ומשפחות, הרבה משפחות (תמיד סיפרו לנו שהומואים ולסביות הם אנשים בודדים שלעולם לא יחיו במשפחות ובטח לא שמחות).  הרגשתי שמחה ומרוצה, אך גם מלאה חששות “זו אני? לפה אני שייכת?”

ניגשתי לאחד הדוכנים וקניתי דגל גאווה, לא גדל ולא קטן. אבל מעכשיו הוא שלי . לא הייתי בטוחה מה לעשות אתו, אבל שוב הקהילתיות התגייסה לעזרה, וצחי המתוק החמוד, שתמיד נראה לי שלא מתבייש בדבר ניגש עלי ומיד התחיל לעצב, תלה לי את הדגל על הרגל וצילם ועודד תייג “עידית הכוסית” עד היום אני מסמיקה. ואני בכלל עוד לא הייתי מוכנה, אז עצמתי עיניים. אבל התמונה הזאת היתה הצעד שלי הראשון מחוץ לארון. לקח לי עוד זמן (ורצח אחד של ילדה שזעזע אותי עד עמקי נשמתי) להוציא אותי לגמרי מחוץ לארון , זקופה גאה שמחה מצפצפת על הציניקנים, על כל המלהגים בשאלות וטענות. של מה ככה ולמה פה ולמה עכשיו ולמה בכלל אתם מתלוננים. אבל מאז תמצאו אותי תמיד שם (טוב מפגש מלכות אחד מנע ממני אבל זה סיפור אחר). משנה לשנה אני עוד יותר שם, פעם סדרנית ואחר כך אחראית על גוש צעידה שזה מן סדרנית משודרגת , והיד עוד נטויה והארון פתוח לרווחה.

כששואלים אותי למה אני צועדת, אני אומרת שזה בגלל עידית שבארון, כי אם לא היו מצעדים בעולם, אם לא היה מצעד אחד קרוב קרוב ליד הבית שלה, היא אף פעם לא הייתה מצאת את האומץ לצאת מהארון, היא אף פעם לא הייתה מוצאת את האנשים שנתנו לה יד ותמיכה ושאפשרו לה להיות מי שהיא היום.  אז תניחו לרגע בצד את הצעדה לשוויון, את הקריאה להפסקת השנאה וההסתה (נכון, יש לנו כמה מפורסמים בטלוויזיה אבל רבים רבם בקהילה סובלים מאלימות ואפליה). הניחו בצד את החגיגה והשמחה, יש סיבות רבות לצעוד, אבל אני צועדת בשביל לנפץ ארונות.

והדגל הזה דרך אגב מלווה אותי עד היום כמעט לכל מקום וגם היום יהיה איתי במצעד. את, אתה, אתם, כולכם מוזמנים להיות בארבע וחצי בגן הפעמון בירושלים, בואו להגיד שלום

ואם עדיין יש לכם שאלות לגבי למה איך איפה וכמה  אז זה מה שכתבתי לפני שנתיים בדיוק יום אחרי שהשנאה גדעה חיים של ילדה תמימה

השובה לשאלה הנצחית – ארבעים ושתיים גוונים של גאווה .

 

עוד מהבלוג של עידית דרור

תצוגה מקדימה

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

תצוגה מקדימה

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה