הבלוג של יערה די סגני

מוכנה לפרוש כנפיים

בת 47, אימא למתבגר ולגברת פלפלת. נשאבת סדרתית לעשייה ומולטיטאסקרית כרונית, מכורה כבדה לסמארטפון ולאנשים. אוהבת לבשל ולהאכיל, לקרוא, סלסה, ג'וג'יטסו, אופניים, סאפ ושלום עולמי ממציאה את עצמי מחדש ונהנית מכל רגע.

עדכונים:

פוסטים: 176

החל מאוקטובר 2013

ילדה אוחזת בידי קשישה, יד קטנה ורכה ביד קמוטה ומוכתמת גיל, יחד הן רוקדות לצלילי האקורדיון, מביטות זו בעיני זו ומחייכות. רגעים קטנים של חסד, גאווה וגם כאב.

24/05/2014

זה היה ביקור של רגעים. רגעים של מבוכה, רגעים של חוסר אונים, רגעים של כאב, רגעים של דמעות בעיניים ורגעים של אושר וגאווה. הסך הכל הוא הרבה יותר מסכום חלקיו וזה כואב וממכר בערך באותה מידה.

למעון לניצולי שואה הגענו בזכותה של נעמי, אישה שכל כולה אהבה ונתינה. נעמי מגיעה למעון מדי שבוע לקבלת שבת, באירועים שונים וגם סתם בימי חול. היא לא לבד, היא חלק מגרעין קשה של מתנדבים מסורים, אנשים שמגדירים מחדש אכפתיות ומסירות.

אנחנו ביקרנו שם לראשונה ביום העצמאות. הגענו מספר משפחות עם מנגל, בשר, סלטים. הילדים שיחקו, המבוגרים עסקו בהכנות ודיירי המעון – כל אחד ואחת לפי יכולתם – ניגשו, התעניינו, ביקשו לדבר או ישבו בכיסא, עם מבט בעיניים שהוא כמו סכין בלב. לכל אחד מבט משלו. יש את הבוהים בחלל, מי יודע מה הם חושבים, יש את המביטים מטה, מכונסים בעצמם, ויש את אלה עם האישונים המתרוצצים, המבט הדרוך, המבוהל כמעט. אולי אני רק מדמיינת, אבל כל מבט כזה מספר סיפור, צריך רק ללמוד להקשיב ולחכות בסבלנות לרגע שבו הסיפור יסופר, או שלא.

הרגעים הראשונים במעון הם רגעים של מבוכה, הם לא מכירים אותנו עדיין, אנחנו עוד לא מכירים אותם. האם הם מקבלים בברכה את הביקורים האלה, או שזו פלישה למרחב השקט שלהם? מה אנחנו אמורים לעשות? מה  אומרים לאנשים האלה שעברו דברים שאנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין?

challah

מכינים את החלה לדיירים

 

wine

משה מקדש

אני מסתתרת מאחורי הילדים, אין כמו ילדים כשוברי קרח. הקטנה שלי בעיקר, עם היופי והקסם שלה, בשבילה הביקור הזה הוא הרפתקה, למתבגר שלי יותר קשה. היא נהנית לחלק חלה, מחייכת כי היא שמחה, מצטרפת לארוחה. אחרי האוכל המתנדב המסור משה שולף אקורדיון ומתחיל לנגן, הילדים מחלקים שירונים ולאט לאט, הדיירים מצטרפים לשירה. חלקם בסולו משלהם, חלקם יחד עם כולם, חלקם בשקט, חלקם רק עם העיניים וחלקם כלל לא. כל הזמן הזה נעמי מסתובבת ביניהם כמו קרן שמש של חום ואהבה, מעודדת, מזמינה לשיר ולריקוד, לצדה, סימה מנעימה בשירה ובריקוד ובחיוך המדבק ושניים מהילדים מתייצבים מול כולם ושרים יפה כל כך, מהלב.

עכשיו שקצת נשבר הקרח גם הדיירים רוקדים קצת, מי שיכול עומד, צועד צעדי ריקוד מהוססים, צעדים קטנים של אושר גדול. אני מצטרפת למעגל, הקטנה עומדת במרכז. אחת הדיירות מושיטה לה יד ויחד הן עומדות באמצע, נעות בריקוד משלהן, מביטות זו בעיני זו ומחייכות. ילדה בת חמש וקשישה סוגרות יחד מעגל.

בסופו של הערב אנחנו נפרדים ועוזבים, הדיירים חוזרים לשגרתם ואנחנו לשלנו. אני מקווה שלפחות בשביל חלקם שבירת השגרה הזו נותנת כמה רגעים של אושר. הרגעים שלנו שם מותירים תחושת סיפוק על מעט השמחה שהבאנו המהולה בתחושת חוסר אונים על מה שלא ניתן לעשות ובכאב הידיעה שבאזור אחר של המעון שוכנים דיירים במצב קשה הרבה יותר, אליהם אי אפשר להביא ילדים ואצלם ארצה גם לבקר, למרות שאני מפחדת. אנחנו עוד נחזור לפה, כי אי אפשר שלא.

כשאנחנו מדברים על ניצולי שואה, אנחנו מדברים כמעט תמיד על תקציבים. הגדלת תקציבים, ביורוקרטיה שתוקעת תקציבים, חיי עוני ומחסור. זה חשוב, כמובן, כי בלי אוכל ותרופות אי אפשר, אבל הרעב של הבדידות חשוב לא פחות ואם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי להפיגו, אם זה בביקור במעון או אצל קשיש בודד בבית או אפילו אצל הסבתא הפרטית שמזמן לא היה לנו זמן ללכת לבקר, אנחנו צריכים לעשות את זה, לא כי זו חובה, אלא כי זו זכות גדולה מאוד.

רוצים להצטרף למתנדבים? בקרו בדף המתנדבים בפייסבוק, ישנם שלושה מעונות ברחבי הארץ.
מוזמנים גם לקרוא כתבה מעניינת על אלירן קרן, מייסד ומתפעל מערך המתנדבים במעונות. אדם מדהים.

2014-05-23 18.39.22

נעמי עם בנה דניאל ובתי סיון

 

flowers

קצת צבע

 

עוד מהבלוג של יערה די סגני

תצוגה מקדימה

380 רקפות, קהילה אחת

ראשון בלילה, אני נכנסת רק שנייה אחת אחרונה לאחת הקבוצות בפייסבוק לפני שאני קורסת בסוף יום ארוך. מודעה שהעלתה חברה מישוב שכן לוכדת את עיני. סיפור שהוא עולם ומלואו המסוכם במספר מילים קצרות. עַתַי הקטן חלה בסרטן, למרבה...

תצוגה מקדימה

ילדה עם תלתלים

אני אימא לילדה עם תלתלים, זה קצת הפתיע אותי, הקטע עם התלתלים, למרות שזה לא ממש היה בלתי צפוי, בכל זאת, הילדה 50% ג'מייקנית, אבל כך או אחרת, יום אחד הבנתי שאני אימא לילדה עם תלתלים ושיש לעובדה זו השלכות ומשמעות, מעבר לזה שזה ממש...

תצוגה מקדימה

סליחה, מי את?

כבר 44 שנים שאני הנכדה שלה, הנכדה הבכורה ובשבע השנים הראשונות גם היחידה. כשהייתי בת 10 היא וסבא שלי עלו לארץ ובאו לגור ממש לידנו, רק בניין אחד הפריד בינינו. הייתי קוראת להם מהחלון, פוגשת אותם ברחוב ובמכולת, אוכלת אצלם ארוחת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה